• ציפי שחרור

אסופת שירים בסימן תשוקה


לפניכם אסופת השירים הרביעית מאז 2019 המוקדשת ליום ההשראה הבינלאומי שיזמה טלי דביר לבנת מנכלי"ת משרד הפרסום one. לאחר שלוש אסופות שירה רבות משתתפים שזכו לתהודה פרסום ותשבוחות בנושאים הבאים: השראה, שינוי ותשוקה, מגיעה האסופה הרבעית שעיקרה ריפוי שהוא כה רלוונטי להלוך הרוח התקופתי שהתפשט בתבל ומלואה בהתמודדות עם מגפת הקורונה, הכאב, האובדן, ההחלמה וריפוי גוף נפש, כשרבים מצאו נחמה ומרפא באמנות, ביצירה ובעיקר בשירה שיש בכוחה לרפא כל צער ודווי. בה אף מבוע השמחה בעת צער המעלה תמיד את טעם הזיכרון של אושר ילדי ראשוני, כמו אור חדש המציף את נשמת היוצר והקורא כאחד. שכן השירה היא כמעיין המתגבר הגלום בה ריפוי ונחמה, משרה שלווה אמיצה וכה נוכחת.


עשרות רבות של שירים בנושא הנבחר נשלחו למערכת, והשנה אף יותר משנים עברו ולא בכדי .אנשים רבים מצאו בכתיבת שירה מרפא מזור ונחמה, המשוררים בקפסולה זאת מצאו בשירי הריפוי שכתבו שלווה אמיצה וכה נוכחת. עשרות רבות של שירים בנושא הנבחר הציפו את המערכת, וטלי דביר לבנת יוזמת יום ההשראה הבינלאומי ואנוכי העורכת, אספנו אותם באהבה כאסוף הציפור את גוזליה. והרי הם לפניכם הכותבים והקוראים בקפסולת השירים השנתית.זאת השנה הרביעית מאז הוקם יום ההשראה הבינלאומי הפוסע בצעדי ענק אל העתיד כחלק מהתחדשות גלובלית בכל תחומי חיינו -באמנות, בטכנולוגיה, במיחזור וקיימות, בהייטק, בשיפור תנאי חיינו על פני כדור הארץ ההולך בד בד עם התעלות הרוח והאחדות האנושות אל עולם טוב יותר. לשירה מקום לא מבוטל בהנעת האנושות אל העידן המיוחל - עידן הזהב אליו אנו קרבים .


לאסופת שירים שלפניכם יש מקום נכבד בעולם הריפוי. הם יוצגו בבמות רבות באמצעות המשוררים שכתבו אותם ובכל המדיות הקיימות. שירי הריפוי שהגיעו למערכת או כפי שתבעתי את המטבע הלשוני בשפה העברית לשירי ריפוי כלל- שיריפוי.


(ראו ספרי שיריפוי- כוחה המרפא של השירה הוצאת פוקוס 2021).


אסופת שירי ריפוי שהגיעו אלינו למערכת בעקבות קול קורא שפרסמנו משך חודשים רבים, מצטרפת לארבע האסופות שקדמו לה וזכו לתהודה רבה ןהם מכילים כאמור עשרות ומאות שירים של משוררים וותיקים וחדשים, מבוגרים וצעירים מכל רחבי הארץ, המגזרים והמגדרים והם כקרונות ארוכים הנושאים בשורה אל העתיד. כי שירה לעולם תיקון שהיא ערס התרבות מקדמת דנן. ולכן כל שירי הריפוי שהגיעו למערכת הם נכסי צאן ברזל לשפה לתרבות ולעולם השירה. והקורא שייחשף להם הוא כנוסע המצטרף אל שיירת קרונות השירה האינסופית הזאת, יוצא לפגוש אנשים חדשים, ומאידך גיסא את עצמו ההיולי, האמיתי .שאז יתמלא בריפוי ותעצומות נפש, אך עיקר המפגש וגולת הכותרת הוא המפגש עם הילד הפנימי המטווה את דרכינו אל הריפוי והנסיקה מכל חולי צער או תעתועי נפש, שהרי הריפוי כפי שמעידים השירים באסופה שלפניכם הינו ריפוי נטול תרופה ובכל זאת בעלי סגולות ריפוי הם מעצם קיומם, וכוחם בסוד קסמם לרפא את הכותב והקורא.כדי להמחיש דברי אלה אני הנה לפניכם מאמר ייחודי ויוצא דופן פרי עטי החותם את ספרי שיריפוי - כוחה המרפא של השירה, בשם כוחה המרפא של הכתיבה –העצמה והתמרה בכוח המילה.



כוחה המרפא של הכתיבה העצמה והתמרה מכוח המילה


כוחה המרפא של הכתיבה הוא התרפיה המשחררת והמאפשרת להרים את המסך המסתיר את המתרחש בתוך התת-מודע שלנו, להזרים את התודעה ביתר קלות, ולפרוש אותה, או כפי שכותבת המשוררת יונה וולך - "תת הכרתי נפתחת כמו מניפה." והיא ממשיכה: "...המוח צף בי כמו על מים..."

ואכן תילי תילים של מילים נכתבו על הצורך העז להיות חלק מן התת-מודע שלנו, שלא ליצור חיץ בינינו - בין הגשמי ובין זרם התודעה, ובדרך - להכיר במעצורים, בחסימות ובדרך להתעדכן בקשיים, ולדעת כיצד להניח לה לבוא אל תוכנו, לבוא בטוב ולא לחדור, שכן אין היא פולשנית, היא הוליסטית במהותה.

דרכים רבות יש לה לכתיבה המרפאה, דרך הדברים הבסיסיים והיישר אל התודעה, והיא הכתיבה התרפויטית שעליה אני מדברת במסגרות שונות, מנחה, מדריכה ומאמנת שנים רבות. כתיבה המאפשרת ראשית לכול לפוגג את הערפל מן המסתרים האפלים שבתת-מודע.

אחת הדרכים המוכרות היא הכתיבה האינטואיטיבית, כתיבה מיידית, שלה אחים ואחיות רבים בשדה הרחב של הכתיבה המשחררת. ובהיותה כזאת - היא מאפשרת לשדים לפרוץ מתוכנו, הן באמצעות כתיבת זיכרונות ותרגילים המאמנים את התודעה לדבר, והן באמצעות היד ההופכית שלנו המפגישה אותנו עם הילד הפנימי שהוא אבי האיש. שהרי כל חיינו אנו צומחים מאותו ילד ומונעים מחוויותיו, כאביו, רצונותיו, חסכיו, דמעותיו וצחוקיו.

והילד הזה הוא לחם חוקה של הכתיבה המרפאה, המשיבה אותנו אל הילדות כדי לרפא את הילד הפגוע - בקבלה, בהשלמה ובהכרת תודה. הרווח התרפויטי הוא בהתנסות ובידיעה שהכאב הזה יוליד דבר מה חדש שיתגלם כיצירה או אולי כמרפא בלבד, או בשניהם גם יחד.

כפי שכתב היינריך היינה: "מייסוריי הגדולים אברא את שיריי הקטנים."

לכתיבה תרפויטית ראוי להעדיף רק קובץ דפים ועט, לא מחשב ולא מקלדת, רק כלי פשוט וקל לבצע עימו את הפריצה אל התת-מודע, שבמהלכה מתקיים לעיתים התיקון, ומתגלה הנתיב המסייע לנו להתבונן אל תוך עצמנו התבוננות נטולת שיפוטיות, ועל כן גם בונה מחשבה חדשה וחמלה גדולה אל הילד הפנימי והפגיע, אותו ילד שחי בתוכנו ועלינו להכירו מחדש ולגלותו מתוך סבך השנים ופגעי הזמן. לגלותו כועס, עליז ויצירתי. למצוא מחדש את הילד הפלאי שהלך לאיבוד, למצוא אותו ולהיות לו הורה אוהב. וכל זאת בדרך כה פשוטה ונגישה לכול, דרך תמימה ובת השגה - בכתיבה מרפאה שאנו באים אליה עם הכאב והחסך, או כפי שכתב עמוס עוז: "כדי לכתוב כל שנחוץ הוא פצע ואמא." ואילו הסופר גרהאם גרין הרחיק לכת וסיכם בלשונו המושחזת: "הכתיבה היא צורה של תרפיה. לפעמים אני תמה איך אלה שאינם כותבים, מציירים או יוצרים מוזיקה, מצליחים להימלט מן הטירוף, המלנכוליה והחרדה, שהם מטבע הקיום האנושי..."


וכמה מילים קצרות גם על הכלי הפיזי; שכן, רצוי לשכלל את הכלי, הלא הוא הגוף, דרכו יישמע הקול, באמצעות אימון ותרגול המודעות, תוך בחינת הרגש העולה מן הגוף הפנימי והשפעתו על מערכת הגוף כולה: דרך הריכוז, הקשיבות והמדיטציה על אפשרויותיה הרבות, או מה שקרוי בשפת הניו אייג' - המיינדפולנס, המסייע בהתמודדות עם כאב פיזי ורגשי, שבאמצעות אימון תודעתי ומוחי ובנוכחות מודעת של הגוף מושגים חיים שלווים ובריאים. ועל כך כותבת דינה מצגר, חוקרת הכתיבה, ביומן: "הספר שהאמן כותב, נכתב על נייר, על מים, על אוויר, על עור הגוף, בדפוס, באמנות החיים, עד שהמחיצות בין החיים והאמנות נעלמות."

הכתיבה ניזונה מפירות רבים, אך פרי הדמיון הוא המופלא מכולם: "מכל הפירות שהאכילה אותי אימי אהבתי את פרי הדמיון," כתב המשורר אשר רייך באחד משיריו.

ואני סבורה כי אחד מפירות אלה הוא המטאפורה, שהיא אחד ממזונות העל, אם תרצו - הסופרפוד של הדמיון. היא העיניים של הכתיבה, היא ואחיותיה הדומות שמייצגות את השפה בהדרה. ושירו האלמותי של המשורר נתן זך - "אני רוצה תמיד עיניים" משקף זאת אף כשיר שיש בו מן הריפוי. וכך הוא כותב בבית הראשון לשיר:


אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל וּמָלֵא כָּל כָּךְ יֹפִי וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי...


וכל זאת רואה המשורר בעיניים הרואות פנימה / חוצה ואולי אלה הן עיני התת-מודע...

לפני שנים רבות ביקרתי ידיד שאושפז במחלקת העיניים בבית החולים בילינסון. להפתעתי, בכניסה למחלקה ראיתי שלט גדול ועליו כל מילות השיר הזה, וחשבתי כי רק למקרא השיר יירפאו עיני החולים במחלקה. מאז פגשתי בשיר, ודווקא בבית החולים, הוא הולך איתי לאורך כל השנים שבהן אני מנחה את כוחה המרפא של הכתיבה, שהיא רב מג המרפא ומחלץ כל שנדחק, נאצר ונבלם והופך למים עומדים, אך כדברי הרקליטוס - הכול זורם, ולדברי אושו, הכול לנצח יזרום וכוח בודהה ירפא.

וכבר לפני 2000 שנה כתב אריסטו: "מילים מוזרות מפתיעות אותנו והמטאפורה היא זאת העוזרת לנו להבין אותן." וקארל יונג כתב: "לרשות האדם שתי דרכים להתקשר אל פלא המודע, האחת - הבנה מילולית, פירוש ותובנה, והשנייה - ביטוי יצירתי ואמנותי."

בתוך השדה הרחב של כוחה המרפא של הכתיבה, ההתמרה וההעצמה מכוח המילה, אני כורכת גם את כוחה המרפא של המילה הכתובה - כתרפיה לקורא, המזדהה עם הדמות הספרותית שבין דפי הספר, וכמו הקורא - היא נלחמת בסבל. כלומר התרפיה שבקריאה היא ההזדהות עם גיבור ספרותי המאפשרת לקורא להבין דברים בריחוק ובהתמודדות שבגינה נוצרים הקירבה והקתרזיס.

כותב פרופ' אדיר כהן בספרו הדף המפוכח: "הכתיבה המרפאה משלבת את החלום והמציאות, מעניקה כנפי דמיון הנושאת אותך מעל מסלול הפגזים של חיי היומיום, נותנת לך פעמון צלילה של אמודאי ומאפשרת לך לצלול למעמקי הנפש. מביאה אותך לגעת בחיים ואתה מוצא עצמך נוגע בחיים ומספר את סיפורך, ותוך כדי סיפור אתה בורא את עצמך."

ועוד עץ להיתלות עליו הוא ספרה של הסופרת רבקה רז, הסופר שבפנים, שבו היא כותבת: "הכתיבה היא תהליך של ריפוי העומד לרשותו של אדם שהופך באמצעות הכתיבה את חוויותיו הפנימיות לסיפורים. ואין הכותב חייב להיות סופר, כל אדם יכול להיעזר בכוחה המרפא של הכתיבה המאפשרת לו לחדור אל נפשו ולהתוודע אל עולמו הפנימי ואל הכוחות הפועלים בו, להעלותם באמצעות המילים אל המודעות, וכך להתמודד איתם."

לכאורה פשוט, אבל כלל לא. ובכל זאת כבר אמר פרויד: "רק אמן יכול להפוך את דמיונותיו ליצירות אמנות במקום לסימפטומים, וכך יש ביכולתו להימלט מהם ולחזור בדרך עקיפין זו למגע עם המציאות."

ואמנם, הכתיבה היא זאת המאפשרת לנו לצאת מן המחבוא שיצרנו לנו בתוך עצמנו, ופותחת אותנו לחיפוש בתוך עצמנו אחר האני, לעיתים הזר, הלא מוכר, כדי לגלות אותו אמיתי שמתחת למסכה, או כפי שתיאר זאת בדייקנות המחזאי לואיג'י פירנדלו: "איך אוכל לשאת בי את האדם הזר הזה? איך אוכל לשאת את האדם הזר הזה? שאני עצמי הנני לגבי עצמי? איך אוכל להימנע מהכירו? איך אוכל להיות נידון לעולם ועד לשאת איתי את האדם הזר הזה שאחרים רואים אותו מצוי בתוכי, והוא בו בזמן גם מצוי מחוץ לחיי שלי...?"

לא מעטים המשוררים והסופרים שהכתיבה בעבורם היא יותר מיצירת אמנות.

וירג'יניה וולף כותבת בספרה אל המגדלור על האובססיה שלה לאמה, ומציינת שהכתיבה הייתה לה מרפא: "אין כל ספק בכך, אימי חיה בי כאובססיה עד היותי בת ארבעים וארבע, על אף שמתה כשהייתי בת שלוש עשרה. ואז, באחד הימים כשטיילתי בכיכר טוויסטוק, חיברתי, כפי שאני מחברת לעיתים את ספריי, את אל המגדלור, בחיפזון רב, וככל הנראה, לא רצוני. דבר אחד פרץ והוסיף לדבר אחר. הפרחת בועות מתוך קשית דומה לאופן, שבו הצטופפו רעיונות ותמונות ופרחו במהירות מתוך ראשי, כך שדומה היה, כאילו שפתיי הוגות את המילים מעצמן בהולכי. כשהושלם הספר, פגה האובססיה שלי לאימי. איני שומעת עוד את קולה, איני רואה אותה..."


* * *


לקראת סיום, גילוי קטן שאני מקווה, כי יום אחד יתגשם במלואו. לפני מספר שנים הקימה אגודת המשוררים באנגליה קבוצת תחומי עניין בנושא בריאות, ריפוי והתפתחות אישית, שהורכבה מחוקרים, רופאים, אנשי אקדמיה וסופרים, שמטרתה לקדם את הרעיון שרופאים כלליים ירשמו כתיבה יוצרת במקום כדורים, לאותם אנשים הפונים לעזרה בשל מצוקה נפשית או חולי גופני הנגמים בעטיה.


קריאה נעימה ומבריאה

שלכם

ציפי שחרור

משוררת סופרת ועורכת


0 תגובות