בין לבין / אפי הלפרין

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי

עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת

לְקַמָּן ארבע עובדות המְּגבּות ומחזקות את טענתי שעד גיל 26 הייתי הבן אדם הכי משעמם בעולם: גדלתי בבית מבוסס לאמא מורה ולאבא עורך דין. כנערה הייתי די חנוּנית וסיימתי את הבגרויות בציונים גבוהים. אבי רצה שאמשיך את המסורת המשפחתית ואלמד משפטים באוניברסיטה העברית וכך עשיתי. ומיד אחרי סיום הסטאז' וההצלחה במבחני הלשכה התחתנתי עם מי שהיה החבר שלי כבר בגימנסיה, גם הוא מ'משפחה טובה'.

ואז מרדתי בפעם הראשונה בחיי ובמקום להצטרף למשרד המצליח של אבא הלכתי לעבוד בסניגוריה הציבורית. זה לא היה קל אבל נהניתי מאד מהעצמאות ומהאתגרים בעבודה, והיו לי כמה הישגים יפים בזיכוי נאשמים חסרי כל שעליהם ניסו המשטרה והפרקליטות לעשות כמה קיצורי דרך מפוקפקים. אלא שעם הולדתם של איציק ושרית הבנתי שאני צריכה יותר זמן פנוי כדי לטפל בהם, ולכן קיפלתי את הזנב וחזרתי לתלם. תחת חסותו של אבי לא הצטרכתי להוכיח את עצמי יותר מדי, כיוון שדרכי להפוך לשותפה בכירה במשרדו הייתה סלולה, אך ככל שחלף הזמן והילדים גדלו ונזקקו לי פחות כך לקחתי על עצמי יותר תיקים מורכבים ומסובכים. כאמור, לא עקב צורך כלכלי אלא בעיקר בגלל האופי הווֹרְקוֹהוֹלי שלי.

"ואז מרדתי בפעם הראשונה בחיי ובמקום להצטרף למשרד המצליח של אבא הלכתי לעבוד בסניגוריה הציבורית. זה לא היה קל אבל נהניתי מאד מהעצמאות ומהאתגרים בעבודה, והיו לי כמה הישגים יפים בזיכוי נאשמים חסרי כל שעליהם ניסו המשטרה והפרקליטות לעשות כמה קיצורי דרך מפוקפקים."

גם אריק, בעלי, היה ועודנו עסוק מעל הראש. כאיש הייטק הוא עובד שעות ארוכות בחברת סטארטאפ שמנסה, כמו כולן, לפרוץ עם האקזיט המהפכני הבא. וסביר שגם מהסיבה הזאת התרחקנו זו מזה במהלך השנים. מְדַבְּרִים בענייני הבית והמשפחה בלבד, אוכלים ארוחות משותפות רק כשהילדים נמצאים אתנו, וכמעט שלא יוצאים לבלות. למעט חופשה בחוץ לארץ פעם בשנה, וגם זאת על פי רוב בצמוד לכנס מקצועי כלשהו. בקיצור, אט אט בנינו לעצמנו שני עולמות נפרדים עם מעט מאד השקה ביניהם. אני בפרוש לא מאשימה רק אותו כי ברור שגם לי היה חלק לא קטן בתהליך, ומשיחות עם חברות הבנתי שדברים כאלו קורים אצל לא מעט זוגות בגילנו. כך או כך, שנינו לא מצאנו סיבה לפרק את הנישואים על רקע זה. אחרי הכל, לא שנאנו האחת את השני וכמעט שלא רבנו, ונראה היה ששעות העבודה הארוכות מחד ושגרת חַיֵי הרווחה מאידך פיצו אותנו היטב על היעלמותה של הרומנטיקה ועל גוויעתה של התשוקה.

"אט אט בנינו לעצמנו שני עולמות נפרדים עם מעט מאד השקה ביניהם. אני בפרוש לא מאשימה רק אותו כי ברור שגם לי היה חלק לא קטן בתהליך"

לפני כשנה, ואני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה אתמול, גיליתי נפיחות קלה בבית השחי, ומשם התדרדרו העניינים במסלול ובקצב שבוודאי מוכרים לחלק מכם. בדיקת רופאת המשפחה, ממוגרפיה, הפניה מיידית לכירורג מומחה, פאניקה, ביופסיה, אבחנה מצמיתה, קריאת כתבות ומאמרים באינטרנט, עוד בדיקות, הכחשה, חוות דעת נוספת, כעס, הרדמה, כריתת השד, כאבים, פורומים של נשים הסובלות מבעיה דומה, השלמה, בצקת, חוות דעת שלישית, הקרנות, ציטוֹטוֹקְסיקה, חולשה, עייפות, בחילות, נשירת שיער ועוד. במילים אחרות, הפכתי בתוך חודשים ספורים, בעינַי ומן הסתם גם בעיניהם של חלק מהאנשים שפגשתי, מהאישה היפה והחייכנית שגורמת לגברים באולמות בית המשפט לסובב אחריה את ראשיהם לזקנה חולנית.

כל זה קרה זמן קצר לאחר שהתאומים התגייסו. לא רציתי לגזול את מעט הזמן הפנוי שהיה להם בחופשותיהם הקצרות מהצבא והשתדלתי ככל האפשר שלא לערב אותם בעניין. ולשבחו של בעלי אציין שהוא ליווה אותי ברגעים היותר קשים, ואפילו לקח הפסקה מהעבודה התובענית שלו כדי להיות לצדי במהלך האשפוז. אבל במקביל, הוא נרתע מכל מגע גופני אתי. ואם לפני כן היינו עושים סקס פעם בשבועיים שלושה, וגם זאת נראה היה שאנחנו מבצעים בלי הרבה רגש ובעיקר כדי לצאת ידי חובה, אז אחרי המָסְטֶקְטוֹמִיָה הכל פסק לחלוטין. חשתי שהוא נגעל מחצי החזה השטוח והמעוות שלי ואולי אפילו חושש שכל מגע אינטימי ביננו יגרום גם לו להידבק ולחלות בסרטן. ולמרות שבהתחלה נפגעתי מאד מכך - להרגיש דחויה? אני? - התחושה הזו אופסנה מהר מאד באיזו פינה עלומה במוחי, כיוון שהיה עלי להתרכז במלחמת חורמה בגרורות הארורות.

"הפכתי בתוך חודשים ספורים, בעינַי ומן הסתם גם בעיניהם של חלק מהאנשים שפגשתי, מהאישה היפה והחייכנית שגורמת לגברים באולמות בית המשפט לסובב אחריה את ראשיהם לזקנה חולנית."

לקראת סיום הסבב הכימוֹתֶרָפּי השני החלטתי לנסוע למעֵין מסע שורשים קצר אל מקום שאליו תמיד רציתי להגיע, אבל משום מה דווקא הוא הצליח לחמוק ממני- דְרֶזְדֶן. בעיר ההיסטורית והיפה הזו התגוררו סבי וסבתי ז"ל שעליהם שמעתי כה רבות במשך כל חיי. שם הם חוו את ליל הבדולח וממנה הם נלקחו למחנה ההשמדה. בדרך כלל אני שונאת טיולים מאורגנים ומעדיפה להסתובב בחו"ל לפי התכנית והקצב שלי, אבל בגלל מצבי הגופני הירוד והדיכאון שלתוכו שקעתי באותה עת החלטתי הפעם להתפשר. אריק לא יכול היה לבוא אתי בגלל אילוצי עבודה, אז ביקשתי מחברת ילדות טובה עוד מימי בית הספר היסודי להצטרף אלי. וכיוון שגם משפחתה הגיעה ארצה מגרמניה היא הסכימה לכך ברצון. עשיתי מיד את כל הסידורים הדרושים וכעבור כמה ימים כבר מצאנו את עצמנו על המטוס.

אינני רוצה להלאות אתכם בפרטיו של הטיול הזה, ואפילו לא בביקור המרגש שלי בבית שבו נולד אבי, כי זו לא הסיבה שבגללה אני מזכירה אותו. אני עושה זאת רק כדי להציג את מדריך הקבוצה שמהרגע הראשון מצא חן בעיני. מאד. צעיר ממני בשנתיים, נאה, אינטליגנטי ומדבר בשבע שפות. מצד אחד קשוח ודייקן ומצד שני גם קשוב ורגיש. וברשותכם אמנע מלחשוף את שמו האמיתי ואקרא לו פּיני.

במהלך השבוע של הטיול יצא לי לשוחח אתו מספר פעמים, בעיקר בבקרים על כוס קפה, כי שנינו משכימי קום. ונראה שגם אני מצאתי חן בעיניו למרות שראשי היה עטוף במטפחת גדולה כמו של איזו דוסית קנאית ממאה שערים. ואולי דווקא בגלל זה. מי יודע? די מהר הרגשתי שאני נמשכת אליו והבנתי שמשהו חדש ונפלא קורה לי. יום אחרי חזרתנו ארצה יצרתי אתו קשר והצעתי לו, בלי בושה, שנמשיך להתראות. ועד עכשיו אני לא מאמינה שהיו לי החוצפה והאומץ לעשות זאת. כמובן שאז כבר ידעתי שפיני נשוי אך שיחסיו עם אשתו עלו לאחרונה על שרטון, והוא שמע ממני את כל הפרטים על המחלה שלי ואמר שזה לא מפריע לו. וכך, בין ההדרכות שלו בחו"ל, התחלנו להיפגש באיזה בית מלון קטן בעיר סמוכה ושם היינו מתלטפים ומתנשקים ומתגפפים ותסלחו לי מראש על הביטוי הבוטה, מזדיינים כמו שפנים. פיני לא נרתע מהצלקת הניתוחית המכוערת, מהקרחת, שאניצי שער דליל כבר החלו לבצבץ עליה, או מידי השמאלית הנפוחה. הוא רצה וקבל אותי כפי שאני ובפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי נחשקת ומסופקת. ואפילו השוויתי את עצמי בצחוק לשחקנית ההיא שמגלמת את מירָנְדה בסדרה 'סקס והעיר הגדולה'. בפרקי הזמן החטופים שעמדו לרשותנו גם דיברנו על כל נושא שבעולם, ומדי פעם יצאנו לאכול באיזו מסעדה נחמדה, ולעזאזל הדיאטה, או לאיזה סרט דביק ורומנטי בהצגה יומית. ממש כמו שני בני טיפש עשרה. לבעלי סיפרתי שאני הולכת לבית החולים לבדיקות שגרתיות או קופצת למשרד בשביל להשלים איזה פרויקט דחוף והוא, שקוע בעבודתו, לא חשד בדבר.

"הוא רצה וקבל אותי כפי שאני ובפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי נחשקת ומסופקת. ואפילו השוויתי את עצמי בצחוק לשחקנית ההיא שמגלמת את מירָנְדה בסדרה 'סקס והעיר הגדולה'. בפרקי הזמן החטופים שעמדו לרשותנו גם דיברנו על כל נושא שבעולם, ומדי פעם יצאנו לאכול באיזו מסעדה נחמדה, ולעזאזל הדיאטה, או לאיזה סרט דביק ורומנטי בהצגה יומית. "

אבל לי זה לא הספיק ורציתי יותר. הרבה יותר. אז פיני ואני החלטנו שאצטרף אליו לחלק מהנסיעות שבהן הוא מדריך. כמטיילת בתשלום, כמובן. כך נוכל להיות ביחד גם בלילות, ואני לא אצטרך יותר להמציא ולספק לסובבים אותי תירוצים ואֲמַתְלוֹת. אחרי הכל, בשלב זה כבר הודבקה עלי תווית גדולה ושחורה של 'האישה האמידה עם המחלה הסופנית שמנסה לטרוף את החיים לפני שמלאך המוות יבוא לקחת אותה'. קלישאתי אבל נוח, גם לו. בתור לקוחה מתמידה אפילו קבלתי הנחה משמעותית מחברת הנסיעות שהעסיקה אותו.

כדי לעבור מהשלב התיאורטי לשלב המעשי לקחתי תחילה את אבי לשיחה בארבע עיניים. הסברתי לו שהגידול כנראה לא הולך לשום מקום, ושלמרות שבכוונתי לנסות טיפול אימוּנוֹתֶרַפִּי חדשני יש סיכוי שזה לא יצליח. ולכן אני רוצה לצמצם את היקף עבודתי ולהנות יותר משארית חיי. אחר כך סיפרתי לו על המאהב שלי. כן, ככה אני מגדירה את פיני. מאהב. בינינו, אין לי שום תוכניות ארוכות טווח לגביו ואני מרגישה טוב מאד עם זה. וברור לי שגם הוא, ובצדק, לא בונה עלינו שום דבר מעבר לעתיד הקרוב. אבי המסכן, לאחר שהתאושש מההלם הראשוני, נתן לי גיבוי מלא ורק ביקש ממני להמשיך ולנהוג בדיסקרטיות מרבית כדי שלא לזעזע את בעלי והילדים.

כמובן שעדכנתי גם את אריק - שעדיין מתחמק, דרך אגב, מלשכב אתי - על תוכניתי, ומיותר לציין שלא הזכרתי בפניו את הסיבה האמיתית. נהפוך הוא, אפילו הזמנתי אותו להצטרף אלי לטיולים מתוך הנחה הגיונית שיסרב. תשובתו הייתה שלאור מצבי ההחלטה שקיבלתי מובנת ומקובלת עליו, ושבהזדמנות הראשונה הוא ינסה לקחת עוד כמה ימי חופשה כדי להצטרף אלי לנסיעה אחת או שתיים, אבל עוד חזון למועד. כל כך צפוי. מי יודע, אולי הסנגורים שלי בשמיים, אם יעמדו לרשותי כאלו ביום הדין, יזקפו לזכותי את הפשרה הזאת שהצעתי לבעלי ויצליחו לשכנע את השופט האולטימטיבי שנבעה מרגשות כנים של חרטה ונקיפות מצפון.

"כשמוצאים אהבה אמיתית לא ממהרים לבזבז אותה, במיוחד כשאת חולה אונקולוגית בת 47. ועתה הדרך שלי אל האושר, אפילו כזה שעשוי להתברר כזמני וחולף, נפרשה לרגליי כשהיא מפתה ונקיה ממכשולים."

אך אל דאגה, לא נתתי להם להשתלט עליי. אחרי הכל, כשמוצאים אהבה אמיתית לא ממהרים לבזבז אותה, במיוחד כשאת חולה אונקולוגית בת 47. ועתה הדרך שלי אל האושר, אפילו כזה שעשוי להתברר כזמני וחולף, נפרשה לרגליי כשהיא מפתה ונקיה ממכשולים. במהלך השנה האחרונה, בין הבדיקות לבין הטיפולים, הספקתי כבר להיות בקניה ובטנזניה, באוסטרליה ובניו-זילנד, בארצות הברית, באנגליה ובצרפת. במהלך הימים הייתי מתנהגת כמטיילת רגילה, משוחחת בנימוס עם שכניי באוטובוס ומתפעלת מהנוף שחלף על פנינו, מצלמת סֶלְפִיס בטלפון הנייד ושולחת אותן ארצה בוואטסאפ המשפחתי. ובלילות, אחרי שהתארגנתי והתרעננתי והתייפיתי בחדרי, הייתי מתגנבת לחדר של פיני, מתענגת שם עת הוא המשיך לסייר על פני גופי בשיטתיות וביסודיות האופייניים לו- מחפש עלי אגמים חדשים, מגלה בתוכי מעיינות חבויים, ומעורר אצלי זרמים תת קרקעיים עזים שעל קיומם כלל לא ידעתי. אפשר לפרט על כך עוד הרבה יותר אבל נראה לי עדיף להימנע מכך כדי שלא להביך אתכם.

אני יודעת שזמני קצר ושעלי לסיים אך חשוב לי שתדעו שמבחינתי החגיגה עדיין לא נגמרה. ממש לא. בתחילת השבוע הבא מתוכננת לנו עוד נסיעה, הפעם לאתונה וסביבתה. אולי האוֹרָקֶל בדֶלְפִי תשלח לי כמה רמזים יותר ברורים בנוגע לעתידי, או לחלופין תרעים עלי בקולה ותטיף לי מוסר על התנהגותי המופקרת. ובינתיים, ואני מרשה לעצמי לומר את המשפט הזה בפה מלא גם אם הוא ישמע מוזר ואפילו פרדוקסאלי, אני מרגישה שהסרטן זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

"ובינתיים, ואני מרשה לעצמי לומר את המשפט הזה בפה מלא גם אם הוא ישמע מוזר ואפילו פרדוקסאלי, אני מרגישה שהסרטן זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."