• אורית מרלין-רוזנצוייג

דלת סגורה, חלון פתוח / נועה סטרלינג

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי


עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת


בשעה שבע ארבעים וחמש במוצאי שבת עמדה נטע מול דלת הדירה הנעולה. בידיה היו שקיות, אולי יותר מדי שקיות, עד כדי כך שאצבעותיה הסתבכו בהן ולא הייתה מסוגלת להתיר את הקשר ולהניח אותן על הרצפה בחדר המדרגות. הן היו עמוסות ירקות טריים, פירות יבשים, פסטה וקופסאות שימורים של שעועית אפויה, גם זיתים, ושתי אריזות של 32 גלילי נייר טואלט. בסוף הצליחה לשרבב את הזרת אל כיס התיק שלה ולשלוף את המפתחות. היא הניחה בקושי את המפתח בתוך המנעול וסובבה. וכך, נפרדה מהעולם שבחוץ.

היא הניחה בקושי את כל השקיות במטבח הקטנטן שלה. אולי הייתה צריכה לחשוב על כמה שהוא קטנטן כשעמדה בתור בסופר עם עגלה עמוסה. הרי גם ככה בתל אביב לא יסגרו את הסופרים, ואולי בכלל לא. אז למה דאגה כל כך. אין לה איפה להניח את כל מוצרי המזון האלו. גם את אלו שעוד לא סיפרה עליהם, חפיסות השוקולד, מארזי הבמבה, פופקורן למיקרוגל.

"ממחר, מדינת ישראל נכנסת לסגר", שמעה את קולה של מגישת החדשות מהדהד מחלונם של השכנים. היא הניחה את מוצרי המזון בארונות והכניסה למקרר הקטן שלה את כל קרטוני החלב שוודאי יתקלקלו בסופו של דבר. היא הקפיאה לחמניות ושלפה על הדרך משמש אחד משקית הפירות היבשים. טעמו החמצמץ והדחוס הקפיא את הרגע, והיא נעמדה מול החלון הגדול בדירתה הקטנטנה המשקיפה אל קו החוף. במשך שעה ארוכה, מצאה עצמה שולחת הודעות לכל העולם.

אחר כך התיישבה עם המשמש על קצה החלון הגדול, והקשיבה למהדורת החדשות שבקעה מפינות שונות ברחוב והדהדה אליה בשורות שמעולם לא דמיינה לעצמה שתשמע. "אין לצאת מהבית לשום מקום, למעט עבודה חיונית, בית חולים ורכישת פריטי מזון. אין להתרחק מהבית למרחק של יותר ממאה מטרים. אין לארח בני משפחה או להתארח. מקומות עבודה שאינם חיוניים ייסגרו, לא יהיו בתי קפה ומסעדות, גם לא בתי קולנוע, הספריות הציבוריות...". הרשימה של הדלתות הנסגרות נשמעה ארוכה כל כך. אנשים התכנסו לתוך דירותיהם והיא הבינה, היא תהיה פה לבד.

״ממחר, מדינת ישראל נכנסת לסגר", שמעה את קולה של מגישת החדשות מהדהד מחלונם של השכנים. היא הניחה את מוצרי המזון בארונות והכניסה למקרר הקטן שלה את כל קרטוני החלב שוודאי יתקלקלו בסופו של דבר. היא הקפיאה לחמניות ושלפה על הדרך משמש אחד משקית הפירות היבשים. טעמו החמצמץ והדחוס הקפיא את הרגע, והיא נעמדה מול החלון הגדול בדירתה הקטנטנה המשקיפה אל קו החוף. במשך שעה ארוכה, מצאה עצמה שולחת הודעות לכל העולם. ״

נטע לא יודעת להיות לבד. אז הסתובבה בדירה, מבחינה בפרטים הקטנים המזכירים לה שלא מזמן היה פה יחד. החולצה האפורה שלו שעוד נחה על כיסא פינת האוכל מאז שעזב ונדמה לה שהריח שלו עוד דבק בה, הספרים המאובקים שאסף בתקופת התואר הראשון והמחברות העמוסות רשימות וחישובים, שלא לקח כשארז את מזוודתו והודיע לה שדי. הוא פשוט לא יכול יותר.

הסתובבה בדירה ומיששה את בטנה שבה נקלטו זרעים קטנים ויצרו התחלות של חיים שהופסקו עוד לפני שהתחילו, כי זה לא הזמן, כי הוא לא מוכן והיא בטוח לא, כי הוא לא יכול והיא לא מסוגלת. ועכשיו היא לבד. כך קפאה מול החלון למשך זמן רב, מקשיבה לחדשות, עד שהתעייפה מספיק והלכה לישון.

ברחוב השקט שבו גרה נטע השתררה הדממה במהירות. ביום ראשון בבוקר נשמעו מדי פעם חריקות גלגלי האוטובוסים החולפים בפינת השדרה. מתחת לבית שלה חלפו אנשים מעטים. הרחוב נראה נטוש והגשם שטפטף ושטף את המדרכות לא הרטיב אף אדם עד עצמותיו. היא פתחה את החלון הגדול בסלון אל התמונה הזו, של עיר לבנה בודדה לגמרי. אחר כך שטפה פנים וביטלה את מצב הטיסה של הטלפון הנייד שלה.

הצפצופים שנשמעו מיד היו מנחמים והיא נסחפה איתם. ההודעות שקיבלה בבוקר הזה גרמו לה להתהלך בין החדרים תוך שהיא קוראת ולא מוצאת מילים להגיב. לרוב הייתה מקלידה כל כך מהר עד שהיו מעירים לה מקבלי ההודעה שהם לא מצליחים לעמוד בקצב שלה. בבוקר הזה לא היה לה מה לומר אל מול ביטולי השיעורים באקדמיה, דחיית המחקר עד להודעה חדשה, ישיבות הצוות האקדמי שנדחו עד למציאת פתרון שיתאים לכולם, וחברותיה שמאחלות לימי שישי בקפה אחרי שהכל ייגמר. היא הקלידה, שתתה קפה ושמה לב לשקט. נטע לא הייתה מסוגלת לו.

״ברחוב השקט שבו גרה נטע השתררה הדממה במהירות. ביום ראשון בבוקר נשמעו מדי פעם חריקות גלגלי האוטובוסים החולפים בפינת השדרה. מתחת לבית שלה חלפו אנשים מעטים. הרחוב נראה נטוש והגשם שטפטף ושטף את המדרכות לא הרטיב אף אדם עד עצמותיו.״

היא הדליקה את הטלוויזיה שבדרך כלל הייתה נותרת שותקת, לא היה בה צורך. הטלפון הנייד הפעיל כל תא והרעיש מספיק כדי למלא את החלל. ובכלל, מתי לאחרונה הייתה בבית מספיק זמן כדי לעצור רגע ולשבת על הכורסה הצהובה מול המסך. כשהיה כאן איתה, היה מבקש ממנה להתיישב לצדו. "בואי נראה סרט", הציע, "אולי סתם נמצא סדרה לבינג' ונישאר בבית".

"אולי נצא? לא בא לי להישאר בבית", הייתה אומרת ומיד מזהה את המבט העייף שלו ומצטערת שהייתה כל כך נחושה. "אני פשוט מעדיפה לזוז מלשבת ככה סתם מול הטלוויזיה, זה כל כך מיותר, יש עולם בחוץ, ויש לי מלא דברים לעשות", הייתה מנסה להסביר.

בסוף כבר לא הציע לה להצטרף אליו ונשאב אל תוך הטלוויזיה, והיא נשאבה אל היציאות מהבית לפגישות עם חברות וקולגות מהאוניברסיטה ולהרצאות ולכנסים, וכל מה שראתה ממנו הייתה צלליתו בחושך מול האורות המרצדים והקולות המתנגנים דרך המכשיר הזה. ואחר כך הלך.

ועכשיו היא לבד בסגר ושקט לה מדי. היא הדליקה את הטלוויזיה.

שולחן בצורת חצי עיגול נשקף אליה מהמסך. במרכזו ישבה מגישת טלוויזיה בלונדינית בחליפה כחולה ומסביבה קבוצת אנשים שהרעישו ומילאו את החדר בקולות, מעבר למסך ואצלה בדירה. היא הגבירה את הווליום כדי להצטרף לדיון.

״ועכשיו היא לבד בסגר ושקט לה מדי. היא הדליקה את הטלוויזיה.שולחן בצורת חצי עיגול נשקף אליה מהמסך. במרכזו ישבה מגישת טלוויזיה בלונדינית בחליפה כחולה ומסביבה קבוצת אנשים שהרעישו ומילאו את החדר בקולות, מעבר למסך ואצלה בדירה. היא הגבירה את הווליום כדי להצטרף לדיון.״

״ובלי ששמה לב עברו כמעט שבועיים. נטע שמה לב שהחולצה הלבנה שלה מוכתמת בארבעה כתמים של רוטב עגבניות. זה קרה כשחלפה רק לרגע ליד המראה בחדר השינה ונעצרה. מתי לאחרונה נעצרה כאן? רק לפני שבועיים אולי שלושה, בפעם האחרונה שהתלבשה, התאפרה ומשכה את שיערה הארוך והמסורק לאחור, מוודאת מול בבואתה ששום שערה סוררת לא חומקת מעיניה.״

האם סגר הוא הפתרון? שמעה את המנחה שואלת פרופסור מבית החולים בירושלים, ונדמה שלא נתנה לו לסיים את המשפט המגומגם ומיד התחילה סערה באולפן ולכולם היה מה לומר וזה הרגיש כמו ישיבת סגל ולרגע היא לקחה נשימה והרגישה שהיא במקום מוכר. כך הניחה את הקפה על שולחן הצד ליד הספה הצהובה והתיישבה מול הטלוויזיה ובהתה בה תוכנית אחר תוכנית, עדכון חדשות אחר עדכון חדשות, תוכנית בישול בסגר ופעילויות לילדים בין ארבעה קירות וטיפים לזוגיות מוצלחת. ובלי ששמה לב עברו כמעט שבועיים.

נטע שמה לב שהחולצה הלבנה שלה מוכתמת בארבעה כתמים של רוטב עגבניות. זה קרה כשחלפה רק לרגע ליד המראה בחדר השינה ונעצרה. מתי לאחרונה נעצרה כאן? רק לפני שבועיים אולי שלושה, בפעם האחרונה שהתלבשה, התאפרה ומשכה את שיערה הארוך והמסורק לאחור, מוודאת מול בבואתה ששום שערה סוררת לא חומקת מעיניה. מול המראה והלבד, לבשה את המכנסיים השחורים שלו ואת חולצת הטי שירט הלבנה שכבר לא הייתה לבנה והשיער שלה היה אסוף בקוקו מרושל, ופניה חיוורות ועיניה עייפות. היא נכנסה למקלחת ושטפה מהגוף שלה את כל הסימנים להזנחה, מבטיחה לעצמה שגם בבית תעטה על עצמה איפור ותסרק את השיער ולא תיתן לעצמה להידרדר כי היא תמיד מוקפדת כל כך, תמיד מחמיאים לה. כשיצאה מהמים החמים וניצבה עם המגבת מול ארון הבגדים לקחה נשימה עמוקה ונאנחה לעצמה. היא הסירה את המגבת ונזכרה איך היה עומד מאחוריה מדי בוקר, כשעוד היו מתעוררים יחד, והיה עוטף בידיו הארוכות והעדינות את המותניים שלה ומניח ידיו על בטנה ומביט יחד איתה אל בבואתה ועיניו היו אוהבות כל כך. ולפעמים, היה מושך אותה אליו והיא הייתה מביטה בשעון המעורר בזמן שעשו אהבה וקמה מיד כשסיים ומחזירה את גופה למצבו היציב ומתלבשת במהירות כדי להספיק להגיע בזמן.

כל מה שנותר לנטע אחרי שנזכרה בכך, היה להביט על השעון המעורר ולהבין שאין לה לאן ללכת ושהיא פה לבד. היא לבשה טי שירט לבנה אחרת, הפעם נקייה, וחיפשה בארון את הטרנינג שלה ואת המכנסיים השחורים שלו אספה אל ערמת הכביסה המלוכלכת ולא הפעילה מכונה.

״נטע ניצבה בתוך הדירה השקטה, מול הנוף של העיר שמתחילה שוב לזוז בטבעיות ודמעות שוטפות כבר את לחייה נטולות הסומק. היא לקחה נשימה עמוקה ונתנה לעצמה לבכות עד שנפרדה ממנו וממי שהייתה עד הרגע ההוא, לפני כמה שבועות, שבו עמדה עם שקיות הקניות מול הדלת הנעולה.״

היא חזרה אל הטלוויזיה אבל לא שמעה מילים ולא זיהתה כבר משפטים, רק מלמולים שלא נפסקים. תפאורת האולפן ריצדה מולה אבל לא הייתה מסוגלת להבחין בפרטים הקטנים, פרצופים מתחלפים חלפו על המסך אבל היא כבר לא שמה לב לדקויות וכל זה הפך לרעש רקע עד שסגרה את המכשיר ודי. עם חולצה ומכנסיים נקיים, נכנסה אל המיטה שהייתה פעם של שניהם ועצמה את העיניים ונשאבה אל השקט המוחלט ומחשבותיה היו איתה. לרגע אחד, שמעה קול שלחש: זה זמני, לעצמה, בסוף תקומי מפה ותצאי מפה, אבל עכשיו תני לעצמך לנוח. לבד במיטתה, עצמה את עיניה ונתנה.

אולי עבר עוד שבוע, אולי רק יום יומיים, אבל נטע פקחה את העיניים והריחה את הים דרך החלון שהיה פתוח בחלקו אל האוויר של העיר שלא היה בו פיח, רק ים. היא נתנה לעצמה להתמתח באיטיות והרימה את רגליה, זו אחר זו, ל'פוינט' מתוח של בלט, כמו שהייתה עושה מדי בוקר כשהייתה ילדה. כשקמה ופתחה את החלון עד הסוף ראתה מרחוק, בקצה של הרחוב המחלק את השדרה שלה, את הקו הכחול של הים. הרחוב היה ריק יחסית, מדי פעם חלפו מתחת לחלונה אנשים בבגדי ספורט ואבות עם עגלות וילדים קטנים. מותר לנשום אוויר, עד מאה מטר מהבית.

היא התיישבה על המעקה של החלון עם כוס הקפה שלה, שערה הארוך מסורק לאחור, ובהתה בשמיים שהתבהרו במשך השבועות האחרונים. החורף חלף, עכשיו אביב והיא פה, בדירה שלה, בסגר, לבד. פתאום, מבלי שהייתה ערוכה ומוכנה לכך ומבלי שדבר תוכנן, הרגישה את שקי הדמעות מתמלאים במהירות ופורצים מעצמם דרך עיניים פקוחות לרווחה, כבר לא עייפות. נטע ניצבה בתוך הדירה השקטה, מול הנוף של העיר שמתחילה שוב לזוז בטבעיות ודמעות שוטפות כבר את לחייה נטולות הסומק. היא לקחה נשימה עמוקה ונתנה לעצמה לבכות עד שנפרדה ממנו וממי שהייתה עד הרגע ההוא, לפני כמה שבועות, שבו עמדה עם שקיות הקניות מול הדלת הנעולה.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול