• אורית מרלין-רוזנצוייג

ואולי, לא היו הדברים מעולם / עמרי אברך

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי


עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת

למעלה בשמיים הכוכבים עומדים קפואים, אבל מעל פני הכנרת הם משתקפים אליה חזרה, משחקים בין אדווה לאדווה, מטביעים את אחיהם ועולים למעלה לקחת נשימה. מריה משייטת כרוח על פני מים, כפות רגליה מדשדשות בבוץ, שפתייה הכחולות נוגעות תחתונה בעליונה, נוגעות ונפרדות. הנשימה שורפת בסרעפת, יורדת, עולה. בחצי התחתון שלה כבר אין תחושה והחצי השני רועד כעלה בסתיו. הצעקה שלה קורעת אוויר ומים. היא חשבה לבקש יפה, אבל היא צורחת וצווארה מאדים כמו ברזל מלובן בכבשן, צורחת והדמעות יורדת אל מתחת לחולצה.

קולה ממלא את הרוח מעל המים, נשבר בין הדקלים בגדה, חוזר לאגם ונבלע. עשר שנים האיש שלה מחבק ואומר שהכל בסדר, הוא לא כועס. אבל מריה יודעת, רואה בעיניים שלו, עיניי התכלת שלא מצליחות להסתיר דבר. היא רואה איך הריסים האדומים משתפלים בכל יום שישי בבית הכנסת, כשכולם מגיעים עם המשפחה ובסעודת האביב בחצר של דוד מרדכי.

"מריה משייטת כרוח על פני מים, כפות רגליה מדשדשות בבוץ, שפתייה הכחולות נוגעות תחתונה בעליונה, נוגעות ונפרדות. הנשימה שורפת בסרעפת, יורדת, עולה. בחצי התחתון שלה כבר אין תחושה והחצי השני רועד כעלה בסתיו. הצעקה שלה קורעת אוויר ומים. היא חשבה לבקש יפה, אבל היא צורחת וצווארה מאדים כמו ברזל מלובן בכבשן, צורחת והדמעות יורדת אל מתחת לחולצה. "

כשחמשת הבנים שפרצו מהירכיים של לאה, אשתו העייפה, מתרוצצים סביב ומתחת לשולחן כמו קוזקים שיכורים, עד שמרדכי קם מהכיסא והם בורחים בבת אחת כמו עכברים. "הם יהיו הסוף שלי" הוא מודיע לאורחים, ואז לוחש מתחת לשפם לבן אחותו, למישקה, לאיש שלה, "לפעמים אני מקנא בך". מריה שומעת, שומעת וכועסת. איך הוא לא יודע שהוא פוגע? הוא לא רואה את העצב בחיוך המאולץ? את הכוס שעולה לשפתיים לשכך את המכה? אבל לאה מבינה וכשמריה משפילה ראש ונושכת בשפה היא נושקת לה בלחי ואומרת בשקט, "אל תכעסי עליו הוא סתם אידיוט שיכור, לא מתכוון לשום דבר רע".

הצעקה שלה מעל המים מוציאה מתוכה את הכעס על הערכתם ועל לעגם של גברי המושבה לבעלה, שאינו מגרש אותה ולוקח אחרת. היא כועסת על החמלה של הנשים האחרות והלחישות האכזריות מאחורי גבה ועל הפנים השלוות של הרב בטבריה, שאמר שאפשר להמשיך לנסות, אבל אם זה רצון האל אז הכול לטובה. רק סוניה נשארה אמיתית בשבילה, סוניה שלמדה רפואה בווינה לפני העלייה, ושאמה הייתה מכשפה. בפגישה האחרונה, אמרה לה :"ניסיתי הכל אחותי. אין טעם שתסבלי, יכול להיות שהבעיה אצלו. אני מכינה תה מרווה, בשבילך עם שתיים סוכר".



"הצעקה שלה מעל המים מוציאה מתוכה את הכעס על הערכתם ועל לעגם של גברי המושבה לבעלה, שאינו מגרש אותה ולוקח אחרת. היא כועסת על החמלה של הנשים האחרות והלחישות האכזריות מאחורי גבה ועל הפנים השלוות של הרב בטבריה, שאמר שאפשר להמשיך לנסות, אבל אם זה רצון האל אז הכול לטובה."

כשחזרה הגישה את הכוס בחיוך מתוק ונתנה לגופה המצומק לשקוע לספה. "את יודעת מריצ'קה", סוניה אמרה כמו לעצמה, "אם אמא שלי עוד הייתה בסביבה היא הייתה שולחת אותך אל האגם בחורף, להיכנס עד המותניים למים ולבקש מהמלכה של השמיים, עד שלא יהיה לך קול יותר ולא תרגישי את הרגליים. נורא כל השטויות האלו, אמונות תפלות של גויים, יש לך מזל שאנחנו חיים בזמנים מודרניים, לכי תדעי כמה נשים חטפו מכות קור אולי אפילו מתו מהיפותרמיה."

עכשיו היא לבד מעל המים, היא נתנה את הכל, האוויר שיוצא מהגרון ריק מצלילים. בין השפתים עולה לה חיוך, שמחה שאינה במקומה, קלות דעת של רגע. אבל ההרגשה קצרה ובדרך חזרה אל הגדה כבר מדגדגות להן כל התחושות המוכרות. כי הכאב לא עוזב עם הצעקה, הוא מתפרס במרחב כמו חילזון, מציץ לרגע מהקונכייה וחוזר לעט חזרה.

כמה טיפשה היא הרגישה כשהילכה רועדת ברחובותיה הריקים של המושבה, ומתוך הבתים צלליות הביטו בה בחשש, כמו על רוח רעה. בבית היא בקושי התפשטה ובימים שבאו אחר כך לא זכרה איך הגיעה למיטה. באותו חודש הדם לא ירד אצלה, תחילה חשבה שהקור חתם את הרחם כדי להתאימו סופסוף למצבה. כשרצה אחרי חודש לביתה של סוניה בפנים זוהרות, כמה קשה היה לה לשמור את סודה לעצמה.


"עכשיו היא לבד מעל המים, היא נתנה את הכל, האוויר שיוצא מהגרון ריק מצלילים. בין השפתים עולה לה חיוך, שמחה שאינה במקומה, קלות דעת של רגע. אבל ההרגשה קצרה ובדרך חזרה אל הגדה כבר מדגדגות להן כל התחושות המוכרות. כי הכאב לא עוזב עם הצעקה, הוא מתפרס במרחב כמו חילזון, מציץ לרגע מהקונכייה וחוזר לעט חזרה. כמה טיפשה היא הרגישה כשהילכה רועדת ברחובותיה הריקים של המושבה, ומתוך הבתים צלליות הביטו בה בחשש, כמו על רוח רעה."

בחודש השלישי הופיעה בבטן טפיחה קטנה, ומריה יצא לשוק של יום ראשון בשמלה צמודה, כזו שאסור לבוא איתה לבית הכנסת. סוניה ניסתה להסביר שצריך להבין שזאת הפעם הראשונה והיא כבר לא צעירה, אבל מריה תפסה בשתי ידיה ואמרה שלא יכול להיות שום דבר רע. אז סיפרה שמישקה שלה מתרגש כמו ילד, הוא אומר שלא משנה, אבל היא רואה לו בעיניים שהוא מתפלל לבן. שום דבר לא יעזור לו, לא יהיה ילד תהיה ילדה, תינוקת קטנה. היא רוצה ילדה, היא בקשה ילדה, והיא תהיה קטנה כמוה, עם שיער צהוב כמו שלה. בחורף היא תשזור לה צמות ובאביב כתרים מפרחים והיא תהיה יפה, יפה כמו נסיכה, הכי יפה שהייתה בפלשתינה, יותר מאסתר המלכה, יפה כמו ווסליצה באגדה.

הלידה הייתה קשה. הזקנים מספרים שאת הצעקות של מריה שמעו עד מגדל, בצידו השני של האגם. מלכת השמיים, היא לא נותנת שום דבר במתנה. לפנות בוקר נולדה ילדה, עם שיערות צהובות ועיניים בגוון שמי קיץ, אבל מריה עצמה נשארה קפואה במרפאה. המיילדת סיפרה שהיא קפאה מהרגליים למעלה, רגע לפני שיצאה הילדה.

את מריה קברו בקו הראשון מול המים, יחד עם קורבנות המלריה של אותה שנה. מישקה עמד בלוויה עם הילדה על הידיים. הוא קרא לה מריה והיא גדלה להיות יפה מאוד, הילדה הכי יפה שנולדה במושבה. 'מריה השנייה', כפי שקראו לה, נפטרה במגפת השעלת כשהייתה בת שש עשרה, ונקברה לצד אמא. בלילה אחרי הלוויה מישקה נכנס לאגם ולא יצא. מספרים שעד היום אם נכנסים לכנרת ביום הכי קר של השנה אפשר לשמוע את הקול שלו צף מעל המים, לוחש 'מריה' לתוך הרוח פעם אחת בודדה, נשבר בין הדקלים בגדה, חוזר לאגם ונבלע.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול