• אייל הראל

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר / לבנה מושון

מתוך אנתולוגיית סיפורי שינוי של יום ההשראה הבינלאומי

עורכת ראשית: לאה בן שלמה

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת


בצהרי היום אנה התהפכה על המיטה. המנוחה מיאנה להגיע והיעדר השקט גבר. קודם הכינה לעצמה ארוחה קטנה, שתי קציצות וכף אורז חמה. טעמה כזית והשליכה לפח. אחר כך בלעה גלולה לשיכוך הכאב ונכנסה למיטה כמבקשת להחליש את עוצמת התדר. המתינה שהחומר יעשה את שלו, אבל ההתקוממות בתחתית הבטן גברה. ההתכווצויות שטפו. אותות נסעו במעלה הדרך וירדו בשיפוע הברכיים. הגוף התכנס כסמרטוט בטרנינג, ויותר מכול בער החיק במועקה סמיכה. הכאב הזה, הכאב המתלווה, הכאב המתכנס, לאן הוא שייך. רגליה דולקות, אצבעותיה קרות.

הרגו אותה הביצים העזובות, כמו שההוא הרג, כשנגררה אחריו מרחוב אמיל זולה 13 למרפאה הגינקולוגית לפני שלושה חודשים. חמש שעות שהן לבד, על החלון, יתומות על הזרדים הדקיקים שאספו למענן אמן ואביהן.

גם אם ירצו אין בכוחן למחות. הקליפות הסגורות מונעות את הצעקה מלבקוע. לו אפשר הייתה עומדת בחלון וצועקת אותן. אפשר ואפשר, אומר לה הלב, אבל השפה חסרה. חרדת הקיום כמו חרדת היקום מתעוררת בהיעדר החיבוק הנכון. 

זה בא מרגע שהשגיחה בזוג לפני שבוע, באמצע היום, כשקמה לחלץ את העצמות משולחן העריכה. איך שגחנה ליד הכורסא להרים את הספר, הבחינה בשניים, עולים ויורדים ליד האדן הגדול, אל תוך העציצים, במין ריקוד-חיזור-דאיה משונה שחזר על עצמו, מעלה ומטה במעגל אליפטי. צוצלות חומות גו, בנות יונה. גבריאל הקפיד מסיבותיו העקשניות לקרוא לנודדי הכנף האלה תור התמרים הצוחק. בימים כתיקונם היו שניהם מסתובבים בשדות ובחורשות, הולכים על הבהונות, מתלחשים ומחפשים קינונים, ולא עוד. מהורהרת השיבה את הספר למדף. חייבת לסיים את העבודה שהמתינה על השולחן. העורך האחראי דחק אותה למועד מחייב. האביב כבר הראה סימנים ראשונים. צופיות ניתרו מעל העצי השיטה המכחילה בגינה, מצייצות בקולן המתכתי הקצר. חרציות ארוכות גבעול צמחו בשולי חלקות ומגרשים.



בתוך הריגשה המתעוררת הבינה שהשניים הגיעו לבנות עתיד באמיל זולה 13. מה ידעו על טיב מוגנותו מרוחות, מגשמים, מִטורפים, ממגיפה שמשתוללת בעולם. מה ידעו שהיא לא. הוא סימן את המיקום וזוגתו בחנה, בדקה, התלבטה. בשל מבנהו חלקה לו אבהות, בדומה לגבריאל קלדרון. גבוה, רחב-אברות ותפוש שרעפים. זוגתו מעודנת הייתה, שברירית כילדה ולא החלטית. עציצים יש בשפע, דומה שהתדיינו ביניהם, מגוון גדלים, מה שחשוב הוא רווחת הצאצאים. אנה תקעה עצמה בשטיח ועקבה אחר מאמציהם. עמדו ומדדו, פרפרו ורפרפו, ולבסוף התיישבו, קודם היא, אחר כך הוא, על הגרניום, ממנו אל הבגוניה המסמיקה, כמעט הסכימו על צמחי התבלין, נמלכו ובחרו בשערות שולמית. ההתלבטות הזו, נמלט ממנה בדל חיוך ראשון זה שלושה חודשים בזמן שהלכה בריקוד אביב לחדר העבודה ורוקנה לה בקבוק יין אדום שלא בעתו. מרחוק נשמעה המיית קינונם כגיחוך, ארבע הברות שונות באורכן, עולות ויורדות. וכל עוד היה הגיחוך והיין פעל את פעולתו, שקטה הנפש.

בשליש היום, כשכבר הייתה בחצי כתב היד, קמה להכין קפה חזק והרימה את התריס החשמלי. הקטנה, זקופת ראש ומחמירה, ישבה על שלה כספינה על שרטון ונתנה בה מבט עיקש בעין אחת.

נוצותיה צבועות חוּם אדמה, שאר חלקיה ורדרדים ונוטים ללבן, מנוקדים בלהב החיים ובגאווה. ואז, הוא הגיע במעופה, נתלה גבוה על הסורג והתבונן בחיבה. למען שלומם אנה נסוגה ממרחב המחיה שלה, לא שמעה אותם פוצחים פה ומצפצפים, אף לא הומים. כשחזרה להציץ כעבור שעה, כבר לא היו. רק קומץ זרדים עניים וביצה חיוורת, דקת עור. הבכי פרץ מתוך היין, כמו אז, כשבישרו לה במעבדה את הבשורה, ומתוך הדמעות רצה למטבח לחפש דוחן, מתנה ממנה. כל הבוקר הלכה וחזרה, הציצה. כעבור שעות התגלגלו חרש שתי ביצים מרגשות, סגלגלות, והאם, בוטחת ואיתנה, ניפחה נוצותיה להנכיח את עוצמתה. בלילה ישנה אנה היטב, מחייכת את משאלותיה.


היום השלישי הטוב נחפז לדרכו. באחת עשרה העלתה את התריס והאור התפרץ בהפתעה. היא כבר עשתה דרך בעריכת הדפים, בהאחדה ובניקוד. מאז הבוקר שטפה אותה חדווה שלא ידעה כמוה. כשלא יוצאים מהבית, מעטות השמחות שבאות להתארח. הרובצת ניתרה ממקומה, נעלמה ברפרוף כנפיים. אנה השגיחה שמתנתה התקבלה. קצת אחרי מחצית היום לא נראתה האם. גם לא אחרי הצהרים, ולא עד רדת החשיכה. גם הזכר לא נצפה, גם לא על העץ ממול. הביטה דאוגה בביצים והאמינה שעוד יגיעו, ישבו ויחממו ויצחקו את צחוקם. ואז נפחדה. דומה שכך נפרדה מגבריאל, לפני חודשים אחדים, כשיצאה מהמכונית, בשובם מהמרפאה, התחבושות מהודקות בין ירכיה וברדיו סיפרו שמחלה פוקדת את הארץ, אין יוצא ואין בא. רק מעט קודם לכן הוא הירבה הזכר במעופי ראווה -  נסק בזוויות חדות ותלולות, בחבטות כנף עזות שנשמעו למרחוק, התרומם ודאה סחור סחור וצנח לידה בקו לולייני, כשבלוריתו פרושה כמניפה. היה לוקח אותה אל הים, מניף אותה בזרועותיו ורץ אל הגלים, היה מראה לה איך הוא מטפס בהרים ויורד בערוצים, ובשובם היה עוצר בכניסה לשכונה, היכן שעמד כמו באקראי הטנדר של מְגַדל ביצי המשק  - שנשבע שאף פעם לא הרוויח גרוש מהמכירה  -  וקונה לה תבנית של שלושים. ובאותם צהרים, אחרי המרפאה, התעלם ממנו, רק הרים את החלונות ונסע, והיא עלתה הביתה ריקה כקופסה. 



במרכז הרפואי לחיות בר אולי יסבירו משהו על המצב, אבל לא, עוד מוקדם לשאול. ושוב הפציע בוקר. היא זינקה מהמיטה אל התריס. נודדי הכנף לא נראו. הצמחים התרוננו על הסורגים. הביצים ישבו בעזובה, חיוורים מחרדה. מולידיהם לא שבו. כמו צליפה עברה על הלב. אנה לא שתתה, גם לא אכלה. ישבה מפוזרת דעת, ידיה על השולחן ומחשבותיה אצל הזרדים. בשתים עשרה הלכה להציץ. על עמוד החשמל הזדקפו עורבים מחייכים שלא צרחו את קריאתם כרגיל. למטה, על המדרכה, התקבצו בני המיינה. דרסו זו את זו בקטטה על שארית עוגה. מה ידעו על הדוגרת ובן זוגה הנוטש? אנה הסתובבה והכינה פרוסה מחוממת ופלחי מלפפון. כל הלילה נדאגה. שכבה ערה, עיניה בתקרה. 

בבוקר מאוחר, אחרי שתיית הקפה, סתורת שיער, בפיג'מה ונעלי בית, טיגנה ביצת עין והזדעזעה מהצהוב שנקב בה מבט קשה. נטלה את מפתחות הבית ומסכה ודהרה במדרגות. בודדים היו עוברי האורח על המדרכה. התרוצצה בחצר ועל המדשאות, הציצה בין פחי האשפה, הרחיקה במעלה הרחוב, עיניה תרו מבוהלות בגומות הפרחים בחלקות השכנים, חיפשה נוצות, פלומות, שארית עצמות. מקצות הגגות עקבו אחריה יוני בית אפורות. דרורים גלשו בהמולת ציוצים מעץ לעץ. על שביל גינת המשחקים התרוצץ שחרור אבוד. במרומי הברוש המה תור צווארון. ואז הגיע גבריאל, מחזיק באופניים ומתגלגל לעברה. עיניה ברחו לצדדים, לשולי המדרכות, מאחורי השיחים. היה זה רק הדוור, במשקפי שמש ובכובע קסקט ובתרמיל כבד ופניו במסכה שחורה, התבונן על הפיג'מה ששקעה בה ושתק. השמש שיחקה בדמעות שבלבלו אותה. הטנדר של מְגַדל ביצי-המשק חלף ברחוב ביעף.

שלושה ימים חיכתה. לא השיבה לטלפונים של העורך האחראי, ולא לשאר. הכאב הלך ופשט במעגלים, טיפס על קירות הרחם. הכאב הזה ,הכאב המתלווה, גם הכאב הזה, לאן הוא שייך. רגליה דולקות, אבל אצבעותיה קרות. התקפלה במיטה, מתחת לשמיכה. היא וגבריאל בדקו זה את זה, הכינו את הגוף להורות. מלכתחילה היה הרעיון שלו, לקחת ביצה מהמקרר ולשמור עליה, והיא חשבה שזו מהתלה של סוף הקיץ. כמה אינפנטילי היה להעמיד את השבריריות שלה במבחן. אבל הוא הלך נחוש למטבח וחזר, והיא נכנעה וציירה על הקליפה פרצוף תינוקי תמים. לא שיער שתרחיק איתה לכת. כל אחד בתורו החזיק אותה שבוע במשמורת. היא הלבישה אותה בשמלות קטנטנות ובכובעים, הוא הניח אותה במגירה, בין החשבוניות וסיכות ההידוק. ואז יצא למסע צלילות בים סוף ושכח אותה בבית אמו, על השיש. היא פרצה בבכי, אמרה שהוא זכר דפוק. כשהגיע ההיריון במפתיע, הלכו יחד לרופא הנשים ועל יד השולחן שלו אמר גבריאל, שזה לא הזמן, העולם חולה ונגוע. היא הבינה שהוא רחוק מלהיות מוכן. והנה גם זו, נקבה ריקנית. חסרת אחריות, והמבוגר הזכרי, יצאו לשדות אחרים. לא שאלו לשלום האסירים. ובאמצע כל המחלה הזו. מה חשבו? צאצאים הם לא משחק ילדים. 

בשארית הכוחות הקשיבה למטפלת הראשית בבית החולים לחיות, זו שאמרה בקול רפה בטלפון, ביצי דגירה שנעזבו עשרים וארבע שעות – אבודות, בעדינות שברה לה את הלב, גזרה את העור במספריים כמו עיתון של אתמול. בשלוש לפנות בוקר אנה ניגשה להביט בעזובות. החיים עצרו מלכת. אנה רצתה למות. שלושה ימים בפיג'מה, בלי מקלחת, בלי אוכל, ללא שינה, על הספה, לוכדת שברי ציוץ מהרחוב, ידיה מתפתלות על הבטן המתכווצת, מתקשה לרדד את המועקה הסמיכה שבחיק. בחלומותיה התרוצצו שלושים חלמונים בוכיים. בצהרי היום, כשלא יכלה עוד, קמה החלטית להשליך אותן לפח. אבל הן לא היו, כמו נבלעו. אף לא אחת. בשום מקום. היא עמדה לפני החלון הגדול, אצבעותיה על השערות הפרועות. העורבים שהתנדנדו על עמוד החשמל ממול - עיניהם צחקקו. מקוריהם העבים הזדקרו בחציפות ומהם נשרו שרידי שובע. 

הדקות אזלו בשעון, ובדלת דפיקה מהוססת. גבריאל עמד שם, מחבק תבנית של שלושים. בעיניו שקעה חרדת קיום, גדולה וענקית כחרדת היקום.






8 צפיות1 תגובות
אנחנו מחפשים חדי קרן, פיונירים שיודעים לזהות תשוקה נדירה שזורה ברעיון חדשני ולפעול.  
אם מעניין אתכם לשמוע פרטים, להצטרף לקהילת ההשראה, לסייע או לקחת חלק ביוזמה מרתקת זו תגידו: אני, מלאו פרטים ונחזור אליכם 

© 2018 by one adv.    tel: 03-5613336  

  • Facebook - יום ההשראה הבינלאומי
  • Instagram -יום ההשראה הבינלאומי 7.5