לשחרר את החומר, לחבר את הרוח: למה רחוב על שמה של ציונה שמשי הוא שיעור בזהות

לקראת הטקס המרגש בשבוע הבא, טלי דביר לבנת מייסדת "יום ההשראה", בטור דעה על החשיבות העצומה של נוכחות נשית במרחב הציבורי, על מורשתה החומרית של ציונה שמשי, ועל הרגע שבו שלט רחוב הופך למגדלור של זהות.

כשייסדתי את "יום ההשראה", החזון שעמד לנגד עיניי היה פשוט אך תובעני: למצוא את אותם מגדלורים אנושיים שסללו עבורנו דרכים, להפנות אליהם את אלומת האור, ולבקש מהחברה שלנו לעצור לרגע, להביט בהם ולשאוב מהם כוח. חיפשתי אנשים שלא רק הצטיינו בתחומם, אלא כאלו ששינו את האופן שבו אנחנו חושבים, יוצרים ומבינים את עצמנו.

בשבוע הבא יתקיים אירוע שמרחיב את הלב ומגשים את החזון הזה במלואו במרחב הציבורי שלנו. בטקס מיוחד, ייחנך רחוב חדש על שמה של ציונה שמשי.

האירוע הזה הוא הרבה מעבר לפרוטוקול עירוני או להנצחה פורמלית. קריאת רחוב על שמה של אישה ויוצרת בעלת שיעור קומה כזה היא צעד מבורך והצהרה ערכית חיונית. היא מהווה הכרה רשמית ועמוקה בעשייה תרבותית ונשית, ומייצרת חיבור בלתי אמצעי בין הקהילה, האדמה והמורשת המקומית שלנו. המרחב הציבורי שבו אנחנו צועדים יום-יום חייב לשקף את מי שעיצבו את הרוח שלנו, וציונה שמשי היא ללא ספק מאדריכליות התרבות הישראלית.

החומר שהפך לרוח: מי הייתה ציונה שמשי?

כדי להבין את גודל המאורע, יש לצלול אל תוך עשייתה המפוארת של שמשי, שהלכה לעולמה בשנת 2018. ציונה לא הייתה רק אמנית; היא הייתה כוח טבע רב-תחומית – קרמיקאית, פסלת, מעצבת מוצר, מעצבת תלבושות ותפאורה לתיאטרון, ומחנכת דורות של אמנים כראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.

שמשי, ילידת תל אביב, החלה את דרכה בשנות ה-50 והפכה לאחת הדמויות הדומיננטיות בעיצוב הקרמיקה הישראלית. בתקופה שבו האמנות המקומית חיפשה את הגדרתה, ציונה פנתה אל החומר המקומי ביותר – החימר, האדמה, הטרקוטה. היא סירבה לראות בקרמיקה רק "אומנות שימושית" או מלאכת יד משנית, והעלתה אותה לדרגת אמנות מושגית ופיסולית מהשורה הראשונה.

העבודות שלה, כמו סדרת פסלי הטיפוסים האנושיים או עבודות הקיר המונומנטליות שלה הפזורות במבני ציבור ברחבי הארץ, התאפיינו תמיד ביחסי גומלין מרתקים בין הפרט לחברה, בין הגולמי למעובד. היא הציבה מראה מול החברה הישראלית – לעיתים אירונית, לעיתים חומלת, אך תמיד נוקבת וישירה.

בתיאטרון, היא עיצבה תפאורות ותלבושות להצגות מופת (בין היתר בתיאטרון "הבימה" ו"הקאמרי"), והביאה את התפיסה החומרית והחזותית הייחודית שלה אל הבמה, כשהיא מתרגמת טקסטים ספרותיים למרקמים, צבעים וצורות שנותרו חקוקים בזיכרון התרבותי.

התיקון שבמרחב הציבורי: הכרה וחיבור

במשך שנים רבות, ההיסטוריה והמרחב הציבורי נכתבו בעיקר דרך פריזמה אחת. שמות רחובות הוקצו למנהיגים, גנרלים ואנשי רוח – שרובם הגדול גברים. כשמדינת ישראל מעניקה רחוב לציונה שמשי, מתרחש כאן תיקון כפול:

1. הכרה בעוצמה הנשית: ציונה שמשי פעלה בעולם אמנותי ותחרותי ולא ביקשה לעצמה הנחות. היא נוכחה בחזית העשייה בזכות כישרון פנומנלי ואומץ מנקר עיניים. השלט שייחשף בשבוע הבא אומר לכל ילדה, נערה ואישה: העשייה שלך נרשמת, הנוכחות שלך קריטית, והשם שלך ראוי להיחרט על מפת המדינה.

2. הכרה באמנות כמנוע תרבותי: רחוב על שם אמנית הוא תזכורת לכך שחברה לא נמדדת רק בחוסנה הצבאי או הכלכלי, אלא ברוחה, ביצירתה ובנכסי צאן הברזל התרבותיים שלה.

3. 
   

כמייסדת "יום ההשראה", אני רואה במהלך הזה את התגלמות השאיפה שלנו כחברה. השראה איננה מושג מופשט שמרחף באוויר; היא זקוקה לעוגנים במציאות. היא זקוקה לרחוב, לשלט, לסיפור שיוצק תוכן לתוך חיי היום-יום שלנו.

מגדלור של השראה

כשאנשים יצעדו ברחוב ציונה שמשי, הם לא רק יעברו מנקודה א' לנקודה ב'. הם יצעדו בתוך נתיב שמזכיר להם שאפשר לקחת חומר פשוט, אדמה מקומית, וליצור ממנה משהו נצחי. הם ייזכרו באישה שלא פחדה לאתגר מוסכמות, לצעוד בנתיב משלה ולחבר בין אנשים דרך יופי, חומר ומחשבה.

אני מברכת על הצעד החשוב הזה ומודה לכל מי שהוביל למימושו. ציונה שמשי הותירה לנו שובל מרהיב של אור, ומהשבוע הבא – האור הזה מקבל בית קבוע במרחב הציבורי של כולנו.

ציונה יקרה, הרחוב הזה מחכה לך, אבל האמת היא שאנחנו אלו שהיינו זקוקים לו, כדי להישאר מחוברים לכל מה שגדול, יפה ופורץ דרך בתרבות שלנו.