נלי אביטבול פישר השראה מחוברת לשורש

יום ראשון של שבוע האופנה -תצוגת ההשראה ביום שני 27/10 בשעה 1230 רחוב יונה קרמינצקי 7 תל אביב

בשיתוף הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.

הכתוב מוקדש לזכרו של אבי -משה מוריס אביטבול האהוב ז״ל שעלה מקזבלנקה שבמרוקו לישראל בגיל העשרה לקיבוץ.

״ נשמתי את סיפורו של אבי על ערש ילדות ובית נושק לים , מתחושה מרופדת , תמהיל של ערבית - מרוקאית , צרפתית ושפת התפילה , למקום של הזרה שבו ביקשו השלת ביתו לקלף באחת ״( מתוך השיר שלי ״חלוצי המזרח״)

לימים נשלח מהקיבוץ להיות חלק מהעלייה הבלתי לגאלית שהביאה עולים לארץ.

שתי תחנות משמעותיות הביאו אותי להתוודעות עמוקה יותר לשורשיי ; הראשונה, בתיכון כנציגת בית הספר בחידון אודות יהדות צפון אפריקה ובמסגרתו נחשפתי למכמנים של יהדות מרוקו , בנוסף לאוכל טעים-רבגוני, שמחת צהלולים ומימונה שהפכה ברבות הזמן לנחלת כל.

השניה לפני כעשרים שנה , התחלתי דוקטורט בספרות בהנחייתה של פרופ ז׳ולייט חסין האהובה ז״ל. הנושא היה מוטיב הנוסטלגיה בקרב יוצאי צפון אפריקה .

מסתבר שההתרפקות על העבר הינה נחלת מהגרים באשר הם אך קיימת ביתר שאת בקרב יוצאי המגרב ולא בכדי.

יוצרים רבים שאת רובם לא מכירים כאן והם עושי חיל בצרפת ובקנדה כתבו יצירות מופת כאשר המוטיב המנחה הוא ״יא חסרה על דוק אל יאם״.

להלן סקירה קצרה ונקודתית ;

יהדות מרוקו נחשבת לעתירת יומין עוד מימי שלמה המלך .היהודים הראשונים שהגיעו אליה התיישבו בעיקר בערי הנמל ועסקו במסחר .

ברבות הזמן גדלה הקהילה כאשר נחרב בית המקדש השני ב-70 לספירה ויהודים גלו מארץ ישראל .

בהמשך , 1492/ 1496-עם גירוש ספרד ופורטוגל, הגיעה קבוצה גדולה נוספת של יהודים עד לשיא גודלה של הקהילה במאה ה-20 העלייה לארץ במאות ה18 וה-19 ( העלייה לא פסקה לאורך כל שנות הגלות אך עיקרה במאות הללו)אל ארבעת ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. במאה ה-19 נוספו יפו וחיפה .

פאר תרבותי:

רבנים , מקובלים , דיינים , סופרים , בלשנים , משוררים ואישים חשובים שהשפיעו אף על מרוקו עצמה.מקבץ שאינו מקיף את כל השמות :

ר׳ חיים בן עטר -האור הקדוש.

שושלת אבוחצירא

ר׳ דוד בוזגלו

ר׳ דוד חסין , ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ עמור אביטבול הרמב״ם שחי תקופה בעיר פאס, ד״ר לאון בן זקן רופאו של המלך ושר בממשלה , השגריר דון שמואל פאלאצ׳ה / פאלאגי. ר׳ עמרם בן דיוואן

יהדות מרוקו הינה חלק מפסיפס. מאמינה שהייחודיות וההכרה בה יוצרת שלם כאנטיתזה למיתוס ״כור ההיתוך״ שהנחה בראשיתה של המדינה .מושג זה הושאל מעולם המתכות וביקש ליצור תמהיל של הרב גוניות ולאחדה לדמות אחת הומוגנית של צבר .תפיסה זו כשלה והביאה עימה תוצרי קיפוח ועוולות .

יש לומר את הדברים נכוחה מבלי להישאב לאחור לתדר של קורבנות או התמסכנות שמותירה ומנציחה את תנועת העבר במקום להסתכל קדימה .

ההומאז' ליהדות מרוקו מבטא תפיסה זו -שורשים שמאפשרים כנפיים כחלק מתצרף- מדינת ישראל