top of page
  • תמונת הסופר/תטלי דביר לבנת

סיפור אהבה של זיתים


לפני 22 שנה החליט צביקה סנדר, בן מושב גן חיים, חקלאי מבטן ומלידה, להיכנס לתחום שהוא לא הכיר יתר על המידה – זיתים. הוא נטע כרם זיתים בשטחים שבבעלותו, בין השאר כדי לא להותיר את האדמות ריקות, ומאז מדובר בסיפור אהבה שרק הולך ומתחזק עם השנים.


"אני אוהב את כל העבודה בשטח עם העצים וכל מה שכרוך בכך", מודה סנדר, "הגיזום, ההשקיה, הטיפול בעשבייה. מה שחקלאות דורשת ממך. להיות בחוץ, לנשום את האוויר, לראות את ההצלחה שלי בדמות הפרי על העץ ואחר כך לראות את ההצלחה בבית הבד, ולשמוע מאנשים כמה הם נהנים משמן הזית שלי. זה עושה לי טוב".




איך מתנהל יום עבודה טיפוסי שלך?



"אני מתעורר סביב השעה שבע בבוקר. במידה ואין לי עבודה במטע אז אני מגיע במהלך היום, בודק שהכל שלם, שאין נזק מהשכנים. החלקה שלי מוקפת חלקית בשכונה מכפר סבא ולפעמים אנשים עושים נזק מרצון או שלא מרצון. אני בוחן גם שאין נזקי מים ואם יש עבודה כמו ריסוסים עונתיים אז אני מגיע דווקא לקראת הלילה. בעבודות גיזום אני נקרא למטע מהבוקר וממשיך עד שנגמר הכוח. יש עוד כל מיני עבודות כמו קטיף שמבצעים מהבוקר. בעיקרון יום אחד לא דומה לשני. מהמשק אני יכול לעבור למחסן שבו אורזים את השמן – שהוא חדר מבודד עם מזגן בטמפרטורה קבועה ומכלי נירוסטה. גם בו צריך לטפל לפעמים. בלי קשר אני גם מורה דרך וחלק מקבוצת מורי דרך שמטיילים, ומקפיד לצאת לטיולים רבים. אין הגדרה מדויקת של שעות עבודה, אני עצמאי, וחקלאי, והכל דינמי. בכל מקרה אני לא הולך לישון לפני חצות. אני קורא, צופה בטלוויזיה, מבלה".




מה השינוי המשמעותי שעובר על התחום שלך בעידן הנוכחי?

"בישראל מנסים להזיז את כל התחום לכיוון המיכון. יש חלקות גדולות ברמת הגולן או בחבל לכיש, גם בדרום, שנבנו בצורת כרם של ענבים ועם אותה מכונה שבוצרת את הענבים קוטפים גם את הזיתים. זה פחות מתאים לאנשים עם חלקות קטנות כמוני".



אילו היית יכול להחליף תפקיד עם מישהו או משהי, מי זה היה ולמה?

"היום לא הייתי מחליף תפקיד עם אף אחד. לפני 20 שנה ויותר אולי הייתי אומר משהו אחר. בתחילת חיי פניתי לכיוון האלקטרוניקה ומערכות הקשר, ובשלב מסוים פשוט נשאבתי לחקלאות. בינתיים עברו עשרות שנים ולא חוזרים אחורה".




יש לך מוטו שאתה חי ופועל לפיו?

"המוטו שלי הוא שצריך לחיות ולא לחשוב יותר מדי. ב-2015 איבדתי את אשתי למחלת הסרטן, ולאורך כל התקופה שליוויתי אותה הבנתי שמה שצריך לעשות זה לחיות ולא לעבוד כמו חמור. ואני מנסה לעשות את זה כמה שאפשר. אם אני מצליח? לא יודע. אבל אני מאוד מנסה. היא כל הזמן אמרה לי שאני חייב לעסוק במה שאני עוסק עכשיו, ואחרי פטירתה סגרתי הכל ונשארתי רק עם החקלאות. בהיקף קטן אמנם, אבל כזה שאני נהנה ממנו. היום אני במקום אחר לגמרי, כזה שלא צריך כל הזמן לרדוף אחרי הכסף".








Comments


bottom of page