• אורית מרלין-רוזנצוייג

שרטוטים / ולרי אורטנברג

עודכן: 13 ביוני

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי


עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת


לפני המהפכה התעשייתית מסע של מאות קילומטרים היה סיכון ענק. לך תדע מי יארוב לך בדרך, אולי תלך לאיבוד ואם בכלל תגיע בחתיכה אחת. בשנת 2022, גם נסיעת אוטובוס של כמה שעות הייתה עבורה מסע עצום. ילידת שנות השבעים, מתחילה את החיים מחדש בעיר גדולה וסואנת, כבר לא המושב הקטן בצילם של הרי הערבה המקומטים שכה אהבה. מדי פעם השתעשע ואמרה לבן זוגה: את הקמטים והנמשים קיבלתי מההרים. לא יכולתי להישאר שם, חזרה ואמרה בראשה, מביטה על נתב''ג שהשתקף מצד ימין של החלון, אולי הייתה צריכה בכלל לטוס קיבינימט? להשאיר את כל החרא מאחור, מה נראה לה שהיא עושה?

בדרך עם מזוודה קטנה, טיפה בגדים לדירת סטודיו של 27 מטרים. היא נלחמה בכל עיוות בגופה שזעק לקום ולצעוק לנהג לעצור, לחזור בחזרה. דירת 27 מטר. היא צחקה בקול ושמה כף יד על פיה, לפני שהשותפים לנסיעתה ישימו לב. כבר לא המרחבים העצומים, השדות או עצי התמרים, יטבתה תהיה רק חלב במקרר של הסופר וגם את זה היא עוד צריכה ללמוד להכיר. להתחיל חיים חדשים בגיל חמישים, זה סיכון ענק. כמו אותו מסע של מאות קילומטרים לפני המהפכה התעשייתית, היא לא ידעה עדיין מי יארוב לה בדרך, האם תלך לאיבוד וקיוותה שתגיע בחתיכה אחת. בזמן שהשדרן ברדיו דיבר על המצב במדינה, חשבה על הסיפור הקטן שלה ועל הסיפורים הקטנים הנוספים שיושבים איתה באוטובוס. חייל עייף, קשיש עם כובע דהוי, גברת שסורגת במושב האחורי, כמה זמן היא לא ראתה אנשים סורגים. האוטובוס שט כמו בנהר דרך איילון והיא ידעה שהרגע מתקרב, עכשיו כבר אין דרך חזרה. לא מבחינת הנפש לפחות, החלטה זו החלטה. והנפש שלה הייתה שבורה, זקוקה למנוחה. היא חשבה על מאיר, בן זוגה, שעוד ישב בזיכרונה בכיסא מתנדנד מעץ שבנה אי שם בשנות התשעים, הקריא את "הביצה שהתחפשה" לאורי, שהיה אז ביסודי.

אורי, שאין לו זמן כרגע בשביל אמא שלו שנמצאת בעיר כבר יומיים.

"בדרך עם מזוודה קטנה, טיפה בגדים לדירת סטודיו של 27 מטרים. היא נלחמה בכל עיוות בגופה שזעק לקום ולצעוק לנהג לעצור, לחזור בחזרה. דירת 27 מטר. היא צחקה בקול ושמה כף יד על פיה, לפני שהשותפים לנסיעתה ישימו לב. "

נו, בסדר, מה אני אטריד אותו? היא הסתכלה מחלון הסטודיו שלה לעבר רחוב שינקין הריק, בשעת בוקר מוקדמת. לא יכלה לישון יותר מדי. הנפש שלה הייתה מרוסקת לחלוטין. למרות שעברה כבר כמעט שנה, מאיר עדיין עלה בזיכרונה דווקא בשעות האלה. השעות שהיו יושבים סביב שולחן קטן ועגול עם שני ספלי מאג גדולים וצבעוניים, מעוטרים גלים ממשיכת מכחול. אדום, ירוק, צהוב וסגול. היא יצרה אותם באיזו סדנה בירוחם, או שאולי זה היה בכלל בערד? הזיכרון לא חד ככל שעוברות השנים. אבל היא זכרה איך רגע לפני שפינתה את הספלים מהשולחן, אחרי שסיימו את הקפה, הוא היה מביט בה, בחיוך עדין שחושף גומה קטנה ושואל: "עוד קפה?" מעניק לה חסד נוסף, לפני שהוא יוצא לטרקטור לעבוד ביחד עם סלים מהפזורה, והיא נוסעת ארבעים דקות עד אילת בשביל ללמד ילדים אלתרמן ולאה.

חדר הטיפול נמרץ בסורוקה בדיוק עבר צביעה. עד היום הרהרה בינה לבין עצמה מי החליט לצבוע בצבעים חמים מקום כה קר. לא היה צורך במילים, מספיק היה להביט בתנודת הכתפיים של הרופא בשביל להבין הכל. לא עוד קפה שני, לא עוד הקראות ברקע צלילי חריקות הכיסא המתנדנד. מאיר שכב שם, מכוסה בשמיכה לבנה עם סמל בית החולים ונדמה שמחובר בצינורות מכל הכיוונים. עיניו סגורות, אף על פי שהוא נראה ישן. היא ידע שבן זוגה כבר לא נמצא. התפללה לראשונה בחייה. לבורא או לכל כוח עליון, הרגישה חתיכת טיפשה על הביקורת שהעבירה כלפי אנשים שפונים אליו ברגעים הכי קשים, בו אתם מאמנים? תאמינו ברופאה! הייתה נזכרת כיצד שפטה, בזמן שישבה בכיסאות האדומים בכניסה לטיפול נמרץ, מתפללת נמרצות בכל כוחה. אל תיקח לי אותו, אל תיקחו לי אותו בבקשה, אני אעשה הכל, כל מה שצריך. לא היה לה מה להבטיח, מבולבלת חצויה ובעיקר שבורה. לרגעים התחננה שיביאו לה את המחלה ורק שלא יסבול יותר, שיקום עכשיו וינתק את הצינורות ויצעק על הרופאים: "הלו חביבי, מי עוד יחרוש את השדות? אין כזה דבר להיות חולה". יזנק מהמיטה כמו פנתר, ינעל את מגפיו והבוציים ויצא מהחדר.

היה כזה גבר.

היא לפתה את עצמה בראשה, ואז את פיה בגלל שהשתרבבה לתודעתה המילה הנוראית:

"היה".

"הייתה נזכרת כיצד שפטה, בזמן שישבה בכיסאות האדומים בכניסה לטיפול נמרץ, מתפללת נמרצות בכל כוחה. אל תיקח לי אותו, אל תיקחו לי אותו בבקשה, אני אעשה הכל, כל מה שצריך. לא היה לה מה להבטיח, מבולבלת חצויה ובעיקר שבורה."

אורי לא נהנה לבקר אותה. מאז שמאיר נכנע, היא חשה שאורי מרגיש כלפיה טיפה טינה. חרשה את כל מחשבותיה ופעולותיה לאורך השנים, הייתי אישה טובה, הפצירה בעצמה והקפידה לנקות כל כתם של אשמה. אך בזמן שבנה בעל תלתלי הזהב ישב מולה, מביט לכל מקום חוץ בעיניה, לא התחמקה מגזר הדין שלו כלפיה, את אשמה.

"איך את מתאקלמת?"

-"יש פה בית קפה מאד נחמד, למטה, קרואסון שקדים טוב."

"ממתי את הולכת לבתי קפה?"

-"מנסה להתחבר לאנרגיה של העיר".

אורי צחק, הוא קם על רגליו והסתכל על המזגן שקירר את המקום יותר מדי.

"תזכירי לי, אני שבוע הבא אבוא לנקות לך את הפילטרים".

עד לפני כמה שנים הייתה שואלת אותו למה לא עכשיו, ילד מפונק, תעזור קצת לאמא שלך הקשישה ותזיז ת'תחת. יאללה, אחת, שתיים, שלוש ולעבודה. אתה רוצה שאני אעלה על סולם, בגילי? אני נושמת את האוויר הזה. תדאג, תדאג קצת לאמא שלך הזקנה, מה קרה?

"תודה". זה כל מה שיצא.

"מרב הזמינה אותך לארוחת ערב ביום שישי, תבואי?" כמו סכינים ללב, ילד שלי.

היא הנהנה, חיכתה שאורי יצא מהדירה בשביל לשלוח הודעת תודה למרב, ילדה מקסימה מהצפון שהביאה הרבה נחת לה ולמאיר עוד בזמנו. לפני שהיו הולכים לישון, היו מדברים על השקשוקה המדהימה שהיא מכינה והטעם שנשאר בפה. תמיד העריכה את העובדה שבהלוויה, מרב חיבקה אותה, ולא אף אחד אחר. מרב ידעה. ידעה מצוין מה זה לאבד אהוב. ובחזרה להווה, ניסתה לא לשפוט את בנה לחומרה, הייתה בינו לבין מאיר אהבה כזאת גדולה.

אורי כועס עליי. כועס שמאיר הלך ולא אני, אני יכולה להבין את זה. גם אני הייתי כועסת. איתי הוא ישחק כדורגל? נדבר על החלל, על מה שקורה בלב גלקסיית אנדרומדה, מה לי ולדברים האלה?

היא קמה, חיבקה את בנה המובך שהנהן בראשו ויצא מן הדירה.

חודש אחרי שעברה, משהו החל להירפות אצלה בנפש בזכות צלילי גיטרה ענוגה שנשמעו מהדירה הסמוכה. היא דמיינה בראשה איזה תל-אביבי צעיר בן עשרים וקצת, שבדיוק השתחרר מהצבא, קיוותה שזה יישאר בתחומי הגיטרה ולא יעבור למסיבות או סקס רועש בשתיים לפנות בוקר. תפסה את עצמה בלפרוץ בצחוק בפעם השנייה מאז שנסעה באוטובוס לפני חודש, כיסתה את פיה. רק בגלל המחשבה שהתגנבה לה על סקס. לראשונה מזה כל כך הרבה זמן, התחשק לה שמישהו יגע, ילטף ירגיש אותה והיא אותו. נדמה שהגיטרה ליוותה את שנתה, הובילה לחלומות מתוקים. היא באמת לא זכרה מתי חלמה בפעם האחרונה. גם לא סיוטים, כלום, הכל היה ריק חשוך וכבוי לאורך כל הלילה. לפעמים הייתה מתעוררת אחרי אחת עשרה בלילה על הספה, מבינה שהנגן המסתורי הפסיק לנגן. מתחשב בחוק, חשבה. זה ראוי להערכה. נסיתה לחוקק בזיכרונה את שאריות החלום שבדיוק חלמה, חלום צבעוני בו היו פרחים וקקטוסים שרקדו ביחד בלט.

"לראשונה מזה כל כך הרבה זמן, התחשק לה שמישהו יגע, ילטף ירגיש אותה והיא אותו. נדמה שהגיטרה ליוותה את שנתה, הובילה לחלומות מתוקים. היא באמת לא זכרה מתי חלמה בפעם האחרונה. גם לא סיוטים, כלום, הכל היה ריק חשוך וכבוי לאורך כל הלילה. "

לפעמים חשבה ללכת לדפוק בדלת של הטרובדור המסתורי. אך חששה. כיצד היא תראה? אישה בת חמישים שדופקת על דלתו של גבר צעיר, הוא בטח באיזה להקה ויש לו בנות כמו זבל, חשבה.

קראו לו ולדימיר. הם נפגשו בתחתית המדרגות, כשעזר לה לסחוב שישיית מים אחת ועלה עמה עד הקומה האחרונה. היה לו שיער ארוך ואפור, זקן מהודר ונפוח ועיניים כחולות. המבטא לא הפריע לה, להפך, הוא היה קסום. כמה שמחה כשראתה אותו מכניס יד לכיס ופותח את הדלת ממול. הוא לא היה בן עשרים וחמש, זה ברור.

"אתה זה שמנגן בגיטרה כל ערב?"

-"אני מתנצל, לא חשבתי ששומעים".

אל תתנצל, מטומטם, התאהבתי בך בגלל זה. היא חייכה בביישנות. מה היא מרגישה? יכול להיות שזה הלב שלה שצבר תאוצה, קורע קורי עכביש בחדרים הפנימיים, פרפרים קטנים שמשתוללים בבטן ממש עכשיו והאם היא בטעות נשכה את שפתה?

"הכל בסדר?" שאל השכן.

-"כן. אתה רוצה אולי להיכנס לקפה? התשתי אותך על הבוקר", קיוותה.

שם, בדירת הסטודיו הקטנה שנצבעה באור לבן וקרירות קלה של סתיו, ישבה מולו מביטה לתוך עיניו. שמחה לחלוק עם מישהו קפה במאגים הצבעוניים שלה, לצד קרואסון שקדים חמים.

"אתה בטח ממהר", ציינה לאחר ששקעה בפנטזיות אחרות ולא מיניות, על הגיטרה של ולדימיר והסרנדות. הוא נראה אינטליגנט, מתעניין בספרות בוודאות, בטח גם בשירה, היא אהבה את פושקין אבל מעולם לא נכנסה לעובי הקורה.

ולדימיר הנהן בראשו, אך המשיך לשבת. הסיט את שערו הצידה, הוא הסתכל עליה ושאל:

"עוד קפה?".

היא שיחררה. זכרונו של מאיר התחזק, אך זה לא היה דבר רע. להפך, זיכרון חד וברור של מאורע שמעולם לא קרה, לא יכלה להצביע על מה היא רואה, אבל מאיר חייך בערגה.

"סליחה, איך קוראים לך?"

"בתיה, אתה?"

"ולדימיר", ענה.

בתיה הסתובבה לעבר המטבחון ושמעה את ולדימיר קם ואומר שבינתיים, עד שהקפה יהיה מוכן, הוא ינקה לה את הפילטרים של המזגן. בתיה צחקה, הפעם לא כיסתה את פיה.

"שם, בדירת הסטודיו הקטנה שנצבעה באור לבן וקרירות קלה של סתיו, ישבה מולו מביטה לתוך עיניו. שמחה לחלוק עם מישהו קפה במאגים הצבעוניים שלה, לצד קרואסון שקדים חמים."