מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
בפעם השנייה שיצאתי מהבית שלך ולא היית שם, שזו לכשעצמה מציאות בלתי נתפסת עבורי שאולי יום אחד אצליח להתרגל אליה, בכל מקרה, בפעם השנייה באתי עם הבן הגדול שלי, הוא הביא לבן שלך כדורגל ועם הרבה כאב וקושי גם הביא לו חלק גדול מהלב שלו. בדרך הביתה דיברנו המון הוא שאל אותי: אמא, ביום שסבתא שלך תמות זה נחשב שיבה טובה?
"מה אתה חושב"? החזרתי אליו את השאלה.
"שלא.."
"למה לא ? היא בת 90 פלוס, היא הקימה משפחה נכדים נינים..."
"כי אמרת לי כמה פעמים שהיא בכלל רצתה להיות אחות ולא הייתה, אז אם היא לא מימשה את הרצון שלה זה לא שיבה טובה.."
ההמומה ומופתעת מהפרשנות שבני בן העשר הניח במרכז האוטו ניסיתי להמשיך הלאה.
"ותמר, נפטרה בשיבה טובה?" המשיך.
"כמובן שלא", עניתי, מתעקשת להיאחז במונח שאני מכירה ובפירוש שלו. תמר הייתה אישה כל כך צעירה, זו ממש לא שיבה טובה.
"אבל אמא, תמר עשתה בחיים שלה מה שאהבה, הביאה ילדים כמו שרצתה", הוא אמר.
"וחיה עם איש שאהב אותה והיא אותו", אני הוספתי
"נו, אמא, אז זו שיבה טובה!"
לפני שבע שנים וקצת כשהבת הקטנה שלי נולדה ואבא שלה בחר לטוס לחוץ לארץ, כשהיא בת ששה ימים, הרגשתי כמו על קצה של תהום בבית אני עם עוד שני תינוקות כשהגדול עוד לא בן שלוש. לילות שלי הייתי ערה, ניסיתי לתפקד כמו אמא טובה בראשית דרכה גם בלילה וגם ביום.
ואז את הופעת. לקחת אותה לבקרים שלמים טיפלת בה והענקת לה מה שאני לא יכולתי. הגעתי לאסוף אותה בשעות הצהריים אחרי שינה טובה ומקלחת ותמיד אמרת לי כמה הפנים שלי מאירות ושקטות לעומת הבוקר שהגעתי. תמיד סיפרת איזו תינוקת נפלאה היא וכמה את נהנית לשמור עליה. אחרי התקופה הזו התקרבנו יותר והפכנו לחברות קרובות. הפכת לאשת הסוד שלי וכשהנישואים שלי התחילו להתקלקל באתי אלייך והכנת לי תמיד כוס קפה שהיה לו טעם של אהבה והכלה.
"חלקנו סודות וסיפורים משפחתיים יחד, אבל משהו בשיחה איתך היה אחר. ההקשבה שלך הייתה כמו אוקיינוס בלתי נגמר עבורי. המרחב שלך ריפא אותי בכ"כ הרבה מובנים. קיבלת אותי בדיוק כפי שאני. לא הערת לא שפטת למרות המרחק העצום בינינו."
חלקנו סודות וסיפורים משפחתיים יחד, אבל משהו בשיחה איתך היה אחר. ההקשבה שלך הייתה כמו אוקיינוס בלתי נגמר עבורי. המרחב שלך ריפא אותי בכ"כ הרבה מובנים. קיבלת אותי בדיוק כפי שאני. לא הערת לא שפטת למרות המרחק העצום בינינו. אורח החיים הדתי והאדוק שלך לא הפריע לך לקבל מישהי כמוני, שלובשת בימות הקיץ החמים גופיה ומכנסיים קצרים. מעולם לא ביקשת שאכבד אותך או את משפחתך דרך הלבוש שלי. הכבוד ואהבה שלך אליי הגיעו בלי בקשת תמורה או ציפייה שאשיב לך באותה מטבע.
לפני שנה וקצת פגעה בך המחלה הארורה ובמלחמה יומיומית נאבקת כדי להישאר כאן להיות אם לשמונת ילדייך ואישה לבעלך שכל כך אוהב אותך. לפני שבוע וקצת עלית לשמיים, הסתיימה המלחמה הפרטית שלך ומתחילה המלחמה של בעלך ושל ילדייך. בלוויה שלך דיברתי עלייך ועל הקשר בינינו. שמעתי את האנשים בוכים והייתה לי תחושה שהמילים שלי נגעו בהם זה לא הפתיע אותי כי את נגעת בכל נים בגוף שלי וריפאת אותי בתקופות הכי חשוכות בחיי.
"החברות בינינו ריגשה אותי כל פעם מחדש. לכאורה מרחק עצום יש בינינו, עולמות אחרים. דעי לך, שהיית לי המורה הכי טובה שיכולתי לבקש ואין לי אלא להודות לך על השנים שבהן הכרנו וזכיתי לחברות איתך. תודה לך שהיית בחיי. אוהבת ומצטערת על מה שלא הייתי עבורך"
***
לזכרה של תמר מרטון ז"ל
"החברות בינינו ריגשה אותי כל פעם מחדש. לכאורה מרחק עצום יש בינינו, עולמות אחרים. דעי לך, שהיית לי המורה הכי טובה שיכולתי לבקש ואין לי אלא להודות לך על השנים שבהן הכרנו וזכיתי לחברות איתך. תודה לך שהיית בחיי. אוהבת ומצטערת על מה שלא הייתי עבורך"
Comments