רונית הבר במאמר על יצירתה המעוררת של אילונה ברדולינה. קהילת יום ההשראה מוזמנת לתערוכה ב-7.2 ביפו, התערוכה הייחודית תתארח בחלל פוריה, הזמנה לתערוכה בסוף המאמר.
כתבה: רונית הבר
את אילונה ברדולינה גיליתי ברחוב. הקו השחור הנקי על הנייר הלבן משך את תשומת הלב שלי כשהסתובבתי ברחובות וצדתי גרפיטי ואמנות רחוב. צילמתי המון. הניירות המודבקים של אילונה היו שם על קירות הבניינים היפואיים, אחרים, עדינים, יפהפיים. בשלב זה האמן, או האמנית – אלמונים. עם כל עבודה שגיליתי גברה הסקרנות. התגובות הנלהבות ברשת (#בשכונה) דירבנו אותי במסע הבילוש לגילוי הזהות המסתתרת מאחורי החתימה. הרשת היא גם זו שזימנה את הגילוי וסללה את הדרך לתערוכה שתתקיים בשבוע הבא.
פגשתי אותה לראשונה לפני כמה חודשים בסטודיו שלה, כמה בתים ממני. התקשורת ביננו מאתגרת. היא וקוסטה בעלה לא מדברים עברית, אני לא מדברת רוסית. פגישות רבות, קצת אנגלית שבורה של קוסטה, כמה מילים בצרפתית, הרבה מחוות ידיים וניחושים וגם עזרה ממתרגמת (תודה נסטיה) בנו את התמונה הכללית. היא נולדה בבלארוס ב-1962, בת יחידה שגדלה אצל סבא וסבתא, מוזיקאים באופרה של בלארוס. אביה המשורר והמסאי ריגור ברדולין דווקא התנגד לכיוון האמנותי ואיחל לביתו חיים יותר ממוסדים. בעצתו היא למדה פילולוגיה באקדמיה של בלארוס ובכל זאת התפתחה כאמנית. בשנות ה-80 וה-90 הציגה בתערוכות רבות ברחבי רוסיה וגם באירופה. בן זוגה קוסטה (קונסטנטין) קלימין מבוגר ממנה בשנתיים, גדל במינסק ובגיל 17 כבר השתלב בתעשיית הסרטים שם. הם הכירו לפני 30 שנה ומאז הם ביחד. בארץ הוא עובד בבניין, היא כותבת ומציירת.
לארץ הם הגיעו רק לפני 4 שנים. קצת אחרי שאביה המשורר הלך לעולמו הם עזבו את סנט פטרבורג. הכלכלה הקורסת, אווירת פחד וחשד ברחובות דחפו אותם. השאירו מאחור בת ונכד ונחתו הישר במרכז קליטה בעכו. לא בדיוק המרכז האמנותי שחיפשו. מהר מאד דילגו על האולפן ומצאו את הדרך לתל אביב. מהגרים. עם שק געגועים ואופטימיות תמוהה התחילו הכל מהתחלה.
חסרי משפחה, רשת תומכת, בלי כרטיס כניסה שיחבר אותם לקהילה אמנותית מקומית, חווית ההגירה והתלישות לא פשוטה בכלל. הקיום דל אבל הם לא מתלוננים ולא מתחרטים. הישראליות, מסתבר, טובה להם. הם מוצאים פה תחושת חופש ובטחון שלא ידעו שם. הכל יחסי ובעיני המתבונן. אילונה, אמנית טוטאלית שזקוקה לקהל, לעיניים שיראו אותה, לא מוצאת מקום להציג בו את הבדים שממלאים את הסטודיו. כדי לא להפוך לשקופה, כדי לתקשר בלי שפה ולהיענות להכרח להתבטא, היא משנה פורמט. הולכת על צמצום, דלות החומר – נייר וטוש. יחד עם קוסטה הם יוצאים לחפש קירות. יש להם שגרה: היא מציירת, הוא מתעד, מדביק, מטפס גבוה אם צריך ובעיקר מכיר בערך הייחודיות שלה. הפידבק מהקהל כמעט ולא קיים, מתקיימים יחסים דמוקרטיים, מי שבוחר לראות, יראה. לעבודות יש חיים עצמאיים על הקירות והן לא ישארו לנצח. חלקן מכוסות בציורים אחרים, את חלקן מכלה מזג האויר או הזמן שחולף, הן מתבלות, משתנות, לעיתים נטמעות בקיר ולעיתים נתלשות. ואחריהן באות חדשות. וגם הן משלימות עם פגימות גורלן הארעי, כמיטב מסורת הואבי סאבי הבודהיסטי. ובזה יופיין. היופי שבחוסר השלמות.
קו הטוש של אילונה מינימליסטי אבל רב תנופה. "יש קצב בין הצורות, כמו בג'אז", היא מנסה להסביר לי כשהיא מקפצצת בסטודיו עמוס הניירות, ונזכרת בסבא וסבתא המוזיקאים שלדאבונה ירשה מהם לא יותר משמיעה מוזיקלית. היא מדברת על העבודות כאילו היו תווים למוזיקה של העיר, "וריאציות על כתב יד אחיד", היא מתארת את הדפים שלפעמים נראה בהן דבר אחד ובמבט נוסף יתגלה בהן עוד. "כשהיא מציירת נדמה שהיא פותרת בעיה באלגברה", נותן קוסטה את נקודת המבט הריאלית שלו, "רגע אחד הדף ריק וברגע שאחריו, נפתרה הבעיה." כשהיא מרחפת בין הגרפי לקליגרפי, מתכתבת עם אוונגרד רוסי, כתב עברי, ציור יפני או פרעוני – היא מספקת לרחוב את הנאיביות שחסרה בו, משהו לא מכאן ולא מעכשיו. הכבד שבו הופך לקל, הנוקשה לרך. הרחוב הבלוי הוא הבמה והאירוזיה של הדף הנטמע בו מולידה שפה פיוטית חדשה. פראזות של קליגרפיטי ופתאום הקיר הופך לשיר.
בתערוכה יוצגו פוסטרים למכירה. התערוכה תתארח בחלל פוריה 1, רח' פוריה 1 שכונת נוגה, יפו-תל-אביב
ארוע פתיחה חמישי 7.2, 20.00. פתוח גם בשישי 8.2, 16.00-10.00, שבת 9.2, 14.00-10.00
