מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
הוא לא שאל איך זה קרה. ובאמת מה זה משנה מה גורם לשרשראות להסתבך סביב עצמן. לא יודעת מדוע בכלל שלפתי את השרשרת המסובכת מהכיס. אולי סתם חיפשתי מה לעשות עם הידיים. "תני לי!", הוא לקח אותה מידי, בזמן שהמשיך לספר על חברו לחדר, מספר ארבע בפנימית ד, הכי פנימית של בית חולים השרון. כדי להגיע אליה צריך לעבור דרך מסדרונות פנימיים, מסדרונות חיצוניים ומבוך תת קרקעי. "הוא נפח, את יודעת מה זה?", המשיך תוך שהוא מחכך את השרשרת כמו מנסה לפתוח שקית ניילון בסופר. "נפח זה מי שמנפח את השכל," ענה בלי להמתין לתשובה, מתבונן בדאגה ברעד בידיו. "בואי!", הוא הרים עצמו בעזרת הידית המוגבהת של מיטתו, תוך שהוא מבטל את ידי המושטת.
״הוא לא שאל איך זה קרה. ובאמת מה זה משנה מה גורם לשרשראות להסתבך סביב עצמן. לא יודעת מדוע בכלל שלפתי את השרשרת המסובכת מהכיס. אולי סתם חיפשתי מה לעשות עם הידיים.״
"חג שמח! סופגניות?", חייכה אלינו נערת חב"ד ובידה קרטון עמוס.
"חם?", שאל בחיוך ומבלי לחכות לתשובתה דידינו החוצה. רצתי לחדר ואספתי משם את חולצת הספורט שלו.
פתח חדר מספר ארבע בפנימית ד' משקיף על ספסלי ברזל, המשקיפים על חדרים ארבע וחמש ועל אחים ואחיות בתנועה, עמדות ניידות של מכשור רפואי ועל מסך מרצד קריינית מאופרת, דבוק לקיר. התיישבנו. זרקתי עליו את החולצה, ששימשה אותו כעת כשמיכה. ידו אחזה בשרשרת שענד והחלה לפרום אותה.
"הנה ככה! פה טוב, קצת אור מהחלון ולשבת ישר, זה מה שהייתי צריך", אמר.
התבוננתי בו מגשש אחר קצה משוחרר של השרשרת שזה עתה חשף.
"יש לך עט?", שאל.
בזמן שחיטטתי בתיק הוא הוציא מהכיס קופסת מזרק קטן של אינסולין
והשתמש בה להחזיק לולאה שפרם.
"אולי נר?", הצבעתי על החנוכייה בקבלה.
"תבקשי מהם עט", ציווה, עוקב אחר מבטי.
פתאום צף לי זיכרון ישן של שנינו הולכים בעיר זרה. היה קר, הייתי מכווצת וצריכה פיפי. הגענו לדירה בבניין מגורים זר לחלוטין וביקשנו להשתמש בשירותים.
לא הספקתי לקום לקבלה לפני שהרים אותה בגאווה, קצה אחד בכל יד, התליון באמצע הסתובב סביב עצמו פעם אחת לימין פעם אחת לשמאל והתיישר.
"הנה!", הוא אמר.
פנימית ד' הוארה מהחיוך של אבי.