מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
היא מנסה להיזכר בסיפורים שאבא שלה סיפר לה על הילדות שלו – באלו הנעימים כמובן – היו לא מעט סיפורים אחרים לא מומלצים לפני השינה. היא זוכרת רק את הקווים הכלליים. אבל איך היה משחק כדורגל מבוקר עד ערב, זוכה להערצה מבני כיתה שלו, היה לה קשה לשכוח. על שולחנו, בין פתקי איסורים ומטלות, היו גם תמונות ילדות, שלה ושלו, אליהן היא אף פעם לא רצתה להישיר מבט. היו רסיסים של זיכרון שהלכו והתגבשו לאיטם, וגם אז, הם התגבשו כמו מתוך ערפל סמיך. הנה זיכרון לא-שלה: הוא נעמד בשיער פרוע מול השמש, מחזיק בכדור תחת זרועו. והנה זיכרון משותף – אבל חלקה-שלה בו קטן מאד: הוא מניח ידו על כתפה, והיא קטנה כל כך בצילום ההוא, שידו מכסה כמעט לגמרי את כל כתפה ועד לקו עצם הבריח שלה. היא מביטה בו במבט מלוכסן, מעט בהפתעה. היא לא זוכרת איפה זה צולם, אבל היא זוכרת היטב שרצתה ממנו חיבוק, והיד שלה לא מצאה את מקומה לחבור לזו שלו.
כשהייתה קטנה מאד, לא התביישה לבקש ממנו חיבוק. זה היה כמעט אחד המשחקים שלהם – בין משחקי הצצות הקו-קו, ובין משחקיה שלה עם בובות-פרווה, בהן אחזה בזרועותיה בחיבוק אינסופי, הייתה שואלת "אפשר חיבוק?" והוא היה נענה לה. שם בצד את הדפים שהחזיק, מניח את העט, או בימים אחרים, מסיט את המבט מהמחשב, עוזב את שולחנו ובא אליה, מתכופף לגובהה, ונותן לה מקום בגופו הענק להניח עליו ראש, למתוח אליו זרועות קטנות. חום היה מתפשט בגופה הקטן, מהקודקוד עד לכף הרגל, מרוכז בפלג גופה העליון שדבק בגופו. היא לא זוכרת יותר מכך מה הרגישה אז, היא לא רוצה לזכור. הזיכרון נקלש ומצטמק ונדמה לה שהותיר נמקים בגופה. כי מתי ההיענות הפכה למחרוזת המילים הקשה, "לא עכשיו, אני עסוק", ואף קשה ממנה, "את לא רואה שאני באמצע משהו?"
היא לא זכרה את המכלול, רק אוסף פרטים, ובכל זאת, היה לה קשה לשכוח את כל זה, לרבות את הילדות שלו, לא רק כיוון שעכשיו הוא בקצה השני של חייו. אלא גם כי בכל האמצע – במהלך חייו – נדמה היה לה, במיוחד מזמן שרחקו חיבוקם, שאין להם שום דבר במשותף. היא רצתה לומר, איך דווקא מישהו כמוך, שהיה נער ספורטאי ואהוד, התגלגל להיות אבא שלי. רוב הסיכויים שאם שנינו היינו באותה הכיתה, היית צוחק עליי, או בכלל לא מודע לקיומי.
מזל שאני צריכה להתמודד רק עם הגרסה הנוכחית שלך.
"היא מביטה בו במבט מלוכסן, מעט בהפתעה. היא לא זוכרת איפה זה צולם, אבל היא זוכרת היטב שרצתה ממנו חיבוק, והיד שלה לא מצאה את מקומה לחבור לזו שלו."
היא רוצה להסביר לעצמה את המצב, הרציונליות שלה פורחת והיא מסיקה. אני צריכה אסונות כדי להיות בת אדם. יש שיעורים שאני צריכה ללמוד שוב, ולכן גם האסונות חוזרים על עצמם. כאילו למדה כבר את הלקח שלה, בזמנו, בפעם הקודמת שהגיע לבית החולים, ובכל זאת הצליחה לשכוח. היא לא מפסיקה להיות מופתעת מהיכולת הזו שלה, לשכוח. היא מהרהרת בזה לרגע, מנסה לשקוע בחושך. אלה המחשבות הכי עקשניות שלה, אולי גם הכי וותיקות שלה, הרצון לשכוח, הרצון להישכח. הן חוזרות ושוטפות אותה במלוא העכירות כשהיא מחכה לאח שלה שיחליף אותה בישיבה ליד המיטה הזו. אני אלמד את השיעור הזה שוב, ואתה תצא מפה, היא קובעת. משלב מסוים, הקול הרציונלי שלה מתחלף והופך לקול של אבא שלה, זה שבכל זאת תלה בה תקוות: היא דור ההמשך. היא אמורה להיות כל כך אחרת. יש לה כל כך הרבה. ועדיין היא לא מצליחה באמת להכיר בזה. היא יודעת את העובדות. הייתה לו, לאבא שלה, ילדות נוראית, של עוני מחריד ודיכוי מעמדי. אבל תמיד כשהיא חושבת על זה, יש בזה משהו כמעט מדוקלם, כאילו היא מזכירה לעצמה היסטוריה של דור, שאבא שלה היה רק עוד גרגר בו. היא יודעת שזה נורא לומר, אבל מה שבעיקר קונן בה, וְקָשַׁר את הימים ליומיום, עד לפני שפונה לבית החולים, היו המילים שהופיעו כמעט בכל שיחה ביניהם. למה את לא. לאן שלא פנתה, הייתה שומעת אותן כמו הד מתרחק. את לא. למה את לא מצליחה להירגע, מה זה הבעיות קשב וריכוז האלה, למה את לא מסודרת יותר, למה את לא כמו אחיך.
"היא רוצה להסביר לעצמה את המצב, הרציונליות שלה פורחת והיא מסיקה. אני צריכה אסונות כדי להיות בת אדם. יש שיעורים שאני צריכה ללמוד שוב, ולכן גם האסונות חוזרים על עצמם. כאילו למדה כבר את הלקח שלה"
בימים הראשונים כעסה על אבא שלה. היא ניסתה למצוא הסבר, וחשבה, הוא הביא את זה על עצמו. במשקל שלו והזבל התעשייתי שהוא אוכל, היה ברור שגופו לא יחזיק מעמד. היא מנסה לגלגל לאחור את הזמן בראש, לבדוק באיזו נקודה התחילה ההידרדרות. הרי הוא תמיד אכל לא בריא. אבל הוא גם לא ממש הבין שזה מה שהוא עושה, ושהוא מעביר את זה הלאה. כאילו הרווחה שמה עליו תווית, הורה לא מתפקד.
כשהגיעה לפנימייה והונחה על השולחן קערת סלט, היא הייתה צריכה לשפשף את העיניים, להיות בטוחה שהיא רואה נכון. כשהיו נפגשים, כשלא הייתה יכולה להישאר בפנימייה וכולם נשלחו להורים שלהם, בטח בחגים, היא הרגישה איך היא מתכווצת מולו וחוזרת להיות ילדה. היא ידעה שהילדה שבה רוצה לְרַצּוֹת, בטוחה שאם תלך בתלם שנחרש לפניה, האושר יֵרֵד כמו זהב מקצה קשת על אבא שלה. ובכל זאת היא לא הלכה בו, לא מתכוונת ובכל זאת לא, והשאלה עוד נצמדה לכל צעד, למה את לא. באיזשהו שלב, כשהילדה הזו גדלה, לפחות כלפי חוץ, היא הכירה בזה: הקשר שלה אליו הלך והתרופף. היא עדיין חזרה לבקר – המצפון שלה לא הניח לה שלא – אבל כבר הרגישה בינה לבינה, משהו באהבה שם לא נדבק. עכשיו, בימים שכבר אין להם לא סוף ולא התחלה, היא מנסה להתנער מרגשות האשם, מנתבת את התסכול שלה אל אח שלה, על שהיה שם, עם אבא שלהם בבית, ולא עשה כלום. לא יכול להיות שלא ראה את זה קורה.
"קשר שלה אליו הלך והתרופף. היא עדיין חזרה לבקר – המצפון שלה לא הניח לה שלא – אבל כבר הרגישה בינה לבינה, משהו באהבה שם לא נדבק. עכשיו, בימים שכבר אין להם לא סוף ולא התחלה, היא מנסה להתנער מרגשות האשם"
בימיו האחרונים, למרות שלא ידעה את זה אז (אולי אבא שלה דווקא כן) היא חזרה להיות בקשר עם אח שלה. בגלל המצב של אבא שלהם, כמובן. לא הייתה שום סיבה אפשרית אחרת שתגרום לה לזה. היא לא דיברה איתו שנים, מאז שעזבה את הבית, אבל המשיכה לדעת עליו אי-אילו עובדות יבשות, דרך אזכורים פה ושם שלו מפי אבא שלה. הוא שנא את זה שהם לא מדברים. הוא אף פעם לא הבין למה זה. תמיד כשהייתה מבקרת אצלו (והיא לא הייתה מבקרת הרבה), אח שלה הסתגר בחדר, חיכה שתלך. אבא שלהם אמר שאחיה לא יכול להסביר את הנתק הזה, שגם אם הוא היה קורא לו ומושיב אותו מולה, הוא לא היה מוציא מילה. גם היא לא. היא רצתה שאבא שלה יפסיק להטיף לה על זה, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לומר לו. איך הייתה מסבירה לו שלעמוד מהצד בזמן שאחותו נמחקת זו סיבה מספיק טובה בשבילה? אבל אבא שלה נתן לה לפחות לזמן מה קורת גג, ועל זה כנראה תמיד תהיה חייבת לו. כשהזדקק לה בפעם הקודמת כשהגיע לבית חולים, זה רק נעשה ודאי יותר. לא היה לה ברור אם זו הוקרת תודה או אהבה, מה שזה לא היה שהרגישה אליו, אבל זה היה מספיק בשביל לא להתנתק גם ממנו. הזמן הוא תמיד זה שמכריע יותר מהכול, מחליף צבעים, נופל ונופל דרך האצבעות.
בחילופי ה"משמרות" ביניהם, ראתה את אח שלה, עומד בכניסה אל בית החולים, מספיק רחוק שלא ינזפו בו, מעשן. היא כל כך הופתעה שלא הייתה בטוחה שזה הוא.
"חָזַרְתָּ" לעשן? שאלה, תוהה אם הוא שומע את הכעס שלה.
"אני עצבני מדי ושום דבר אחר לא מצליח להרגיע אותי", הוא ענה.
"אבא לא היה אוהב את זה", ענתה.
"אני לא צריך שכולם יאהבו אותי כל הזמן," אמר בפשטות.
ועכשיו שוב המרחב שלהם נצבע כחול מבחיל ודהוי ולבן מלוכלך. היא שומעת את הפחד מתקתק לה בין האוזניים. בהתחננות למי שזה לא יהיה, שמופיע מבעד לתקרת השמיים בעתות מצוקה, היא מתפללת שאביה יבריא ויצא מפה. הדאגה דופקת לה בבית החזה. אני רוצה לשמור עליך ולא יודעת איך. המילים מתגלגלות מרקה לרקה, עוד מעט והוא כבר לא כאן בשבילה. כל זמן שהוא לצידה, היא לא יכולה להפסיק לחשוב, איך תופרים למידות שלו אַהֲבַת בת. אין לי עוד הרבה זמן לענות על זה, היא חושבת, אני יודעת. בימים של שגרה, אני מלאת אשם על שאני לא מבקרת אצלך יותר. בימים משונים וחסרי שֵׁם כאלה, אני מכה על חטא על שאני לא יודעת איך לאהוב.
"כל זמן שהוא לצידה, היא לא יכולה להפסיק לחשוב, איך תופרים למידות שלו אַהֲבַת בת. אין לי עוד הרבה זמן לענות על זה, היא חושבת, אני יודעת. בימים של שגרה, אני מלאת אשם על שאני לא מבקרת אצלך יותר. בימים משונים וחסרי שֵׁם כאלה, אני מכה על חטא על שאני לא יודעת איך לאהוב."
댓글