מסדרונות ארוכים

טלי דביר לבנת

עיצוב, איור ואנימציה: מיטב שלו

טלי דביר-לבנת משוררת ישראלית אשר שוזרת הירהורי לב אל תוך רקמה אנושית מרתקת. 

הספר ״מסדרונות ארוכים״ הינו השלישי בטרילוגיית ספרי מסע יומיומי ועוסק בחיי אם צעירה, אשה ויוצרת המנסה למצוא מקום ליצירה בידן קפיטליסטי בו הרוח נדחקת הצדה.

100 שירים

מוקדש לצועדות בדרכים,

בשבילים של שינוי

למטפסות וקמות

בדרך שאינה נגמרת

אף פעם

סדר השירים: סונטת‭ ‬הדממה | נקודת‭ ‬ציון | כאן‭ ‬לא‭ ‬גרים‭ ‬פרפרים | אהובתי | ניסיון | חמלה | ספק | עולם‭ ‬פתוח | חוכמת‭ ‬רחוב | רסיסים | אושר‭ ‬בר‭ ‬חלוף | חווה‭ ‬תהיי‭ ‬ברורה | טוב‭ ‬מאוד‭ ‬ורע‭ ‬מאוד | חיים‭ ‬בצהוב | תזכור | נוף‭ ‬פתוח | אקסטרה‭ ‬לארג‮'‬ | שתיקת‭ ‬השותקים | לחצתי ‭ ‬play| א‭.‬ב‭.‬ל | אונקיה | אשה | אחד | אי‭ ‬סדר | היה | אני‭ ‬אימא | אנשי‭ ‬בוקר | דיקטטור‭ ‬למכירה | בראי | דווקא‭ ‬עכשיו | תקווה‭ ‬ | בפנים | 2 | חלומות‭ ‬מהירים | התחנה‭ ‬הבאה:‭ ‬אהבה | היום‭ ‬ה-167 | דימיון | חול | בוב‭ ‬ספוג | במסדרון‭ ‬בין‭ ‬הגאונות‭ ‬לשיגעון | כרישים‭ ‬יודעים‭ ‬לשחות‭ ‬מלידה | הימים‭ ‬הנפלאים | לידה | חיים | מה‭ ‬כבר‭ ‬קרה | חסדי‭ ‬החשכה | ילד‭ ‬יתום | מכולת | כיוונים | לילה‭ ‬של‭ ‬נועם | נעמי | כן‭ ‬גורו | צבע‭ ‬אדום | פריחה | מארי‭ ‬אנטואנט | מסר | צבע | קיסרית | מחוג | דממה | מפתח | חרטה | דני‭ ‬היה‭ ‬איש‭ ‬של‭ ‬אמונה | אח‭ ‬זה‭ ‬כואב | נעים‭ ‬מאוד | פרידה | נשימה | עיין‭ ‬ערך‭ ‬א‮'‬ | שיר‭ ‬הגיל | לא‭ ‬יוצא | ילדי‭ ‬היער‭ ‬נשכחו | עיפרון | פודרה | צבעים | למלא‭ ‬את‭ ‬החור | ראש‭ ‬הניקרא | רודיארד‭ ‬על‭ ‬הגמל | דרווין | שיר‭ ‬על‭ ‬מלצרית | אז‭ ‬זה‭ ‬הסיפור‭.‬ | שלושת‭ ‬המו | הסוף‭ ‬הוא‭ ‬מינעד | דואט‭ ‬הפלסטיקים | כמה‭ ‬קטן | שיר | מרשמלו | הגעתי | פאזל | לילה | בשעת‭ ‬ביניים | יומן | קוקוריקו | אח | זוזו | ים‭ ‬חול | 5.1.1 | מספיק | טוב | הרגע‭ ‬ההוא | קץ‭ ‬הסוף

השקט רועש 

תדליק רדיו אולי יסתלק

חודר וחונק

בלי סולם או תווים

מרעים 

 

רעם מגיע 

אחרי הברק

והשקט צועק היותו

הרעם יודעת היטב 

הוא בשקט

שזוחל לתוכו

 

והפוך זה הפוך

מחלץ מאימה

הרעם שקט

כקריאת הצלה

כבכי ראשון

בכי חיים

של תינוק 

שנולד לתוכו

 

אז מרגיע הרעש

מחליש את השקט

השקט המר

ובכיו וצחוקי לאחד

 

הרעש משתיק מחשבות

בדממה מרימות את ראשן

כדואט אכזרי עם מיתר

סוֹנָטַת‭ ‬הַדְּמָמָה

שתיקות, שקט בין חדרים

צעקות, כן השכנים שומעים

פרוסה על פרוסה

יום לצד יום

 

כאן לא גרים פרפרים

קירקורים את שומעת בפנים

תפתחי מקרר 

תחפשי בארון

זה יגמר בלחם שחור 

 

קוראים בשמך בכתה

אמא לא שילמה

שנה שישית ברציפות

ועדיין נבוכה

 

הצעקות שלך שקטות

כשהחוסר הוא בן בית

אנחנו הומלסים בנשמה
 

כָּאן‭ ‬לֹא‭ ‬גָּרִים‭ ‬פַּרְפָּרִים

היה לי חלום

על ספר גדול

מלא בדפים

עמוס במילים

סודות נפלאים 

מעולמות רחוקים

קוראת בשקיקה

מנסה לשנן

מתכון של חיוך

מתכון של שמחה

מתכון של שלמות

מלאה בעוצמה

 

ספר כבד

מלא פתגמים

ספר חכם

כזה לא רואים

מביטה לעברו

וכולו זיכרון

אלו חיים 

שחלפו כך פתאום

 

הקמטים הם שורות

השנים, הברות

הלבד, הוא חוכמה 

יקרה מפנינה 

 

פתחתי עיני 

וראיתי פתאום

שכל יום הוא פריט

אחד ממתכון

לתבל נישואין

לערבב שקשה

עוד סוכר לילדים

לא מזיק

שימו הרבה

 

אין סיום

אין לו סוף

ספר ארוך

כנגמר, לא אהיה

 

ורוצה לחלוק 

להפיץ ברבים

את סודות החיים

אך נראה ששלי 

לא יהיה של אחר

 

וכך המתכון 

באוויר מתפוגג

נִיסַיוּן

משהו קורה

מבצבץ ומשתנה

כמעט ולא רואים

רק רחש מרגישים

לאט זה מחלחל

הסדר מתערבב

ספק היה

ספק קורה

זה כאן

היה ונעלם

 

שינוי מורכב מכמה רבדים

כזרועות של תמנון מכל כיוון צצים

ואז הלב יודע

שאין עוד הזדמנות שנייה

אין הפסקת אש למחשבה 

לא מחר, לא פעם הבאה

זה עכשיו או בכלל

 

כן הלב החצוי, השבור החבול

הוא חכם, כל שבר כקמט בפניו של איש זקן

תגידי לו, תגידי לו כבר ״כן״

הראש המחושב העצור הקצת פחדן

נטוע, לא רגוע

קואבויים במערב פרוע

לב מול מוח

אין לי כוח

מימין התבונה, משמאל העוצמה

ואני במרכז חבולה

סָפֵק

מדור לדור

סיפור נשמע

פה לאוזן

גלגל הותנע

 

אגדות ומשלים

מסרים נסתרים

מניעים 

במעגל הדורות 

 

זה עובד

הוא מתפתח

אל מול זה שספרו פותח

דעת בזירה עם ידיעה

 

מלחמה עקובה מדם

אלפי שנים נלחמים

ספרים ניצבים 

בקצה אנשי מעשים 

 

להטוטי המילים

מייטיבים לתאר

כך לגמד

חוכמת רחוב

צמדי מילים

כבולים

טוב ורע מתאגדים

מגחיכים 

 

חוכמת רחוב 

נכתבה בדם

מעשה או חשיבה

עדיין בזירה

חָכְמַת‭ ‬רְחוֹב

החיים הם טובים

וגם קשים

בגיל שמונה עשרה 

לובשים מדים ומסתבכים 

 

יורים יורים

לכל הכיוונים 

חנוכה של חיילים

 

טוב האוויר

טובה היא השמש 

כאבק קסמים

מפזרים פרפרים

 

חתונה היא ברכה 

שבורכה בו משפחה 

מאחד נולדים לשמחה

 

אימא ואבא 

זה שם של תחושה

כותב איתה שירים

בתוך מיטה  

אנשים ירוקים 

חיים לפעמים

במלחמה אין מנצחים 

ילדים מפחדים 

 

יום הולדת שישי 

היום הזה שלי

ברכות ואיחולים

מתנות לילדים

טוֹב‭ ‬מְאוֹד‭ ‬וְרַע‭ ‬מְאוֹד‭  ‬שקדי‭ ‬לבנת‭ ‬בן‭ ‬חמש‭ ‬כותב‭ ‬עם‭ ‬אימא‭ ‬טלי

זכרון הוא סם מתעתע

אתה נע בוא על נתיב תלוש

 

נחזור שנינו לאותה הדרך

ואיננה

 

שלך זוהרת וזכה

שלי מוארת מתישה 

 

״זוכר״ תאמר ותאמין

עיני אדומות מבשמים 

 

הטעם לא כשזכרתי

רודה, שולט במחשבה 

 

זכרון הוא סם מתעתע 

אנו אחריו בחשיכה 

תִּזְכֹּר

למה אין לי חלומות קטנים

חלומות של יומיום

שאפשר להגשים

חלומות נורמלים

כמו של אחרים

 

כל חלום שלי

כבד וענקי

מוריד יותר ממרים אותי 

 

לא שקטה

עד שלא אהיה

חסרת מנוחה

זזה מפינה לפינה

 

כאריה במבוך

כמשקה מוגז

מפעילה לחץ

להשתחרר עכשיו

 

כואב לי הראש

הלב עוד יותר

לא אוותר

אֶקְסְטְרָה‭ ‬לַארְג‭'‬

מתי החיים הפכו

להוראות הפעלה

רשימת מטלות

עמוסה וריקה 

 

מלפרוץ להיכנס

מלכבוש ללהיות 

מלהתרגש ללא 

פשוט לא 

 

כנראה שלא ביום אחד

בטח נבנה 

נחרב לאיטו 

וכעת אינם 

 

חיי בטבלה

אקסל מבולגן 

פתקית צהובה

מסתירה פציעה

לָחַצְתִּי ‭ ‬play

קורבן של חפצים

מלקטת דפים

מפיות וצדפים

קופסאות נאטמות

זיכרונות בארגזים

טוש אדום בחזית

 

יש ויש ויש

ואין

אספתי, אספתי

ארזתי, שמרתי

קניתי, תפרתי

בניתי, עיצבתי

 

הכל מתכנס 

תהליך שנולד

ריקוד שנוצר

רגליים זזות

 

קורנת, נושמת

בוכה, מתרגשת

תנוחי לרגע

הזמן יחכה

מתמכרת לרגע

בעוצמות שפגשתי

נזרקת בכוח

למחול בשחור אלגנטי

 

השינוי נשמר

נאסף, נארז

מחכה לקופסא

לשחרור אמיתי

לזרוק ידיים

לעוף 

לוותר על מילים

בבית ספר החיים

אוּנְקִיָּה

למיוחד

בים של כלום

למחפש משמעות

בזיוף העצום

 

יתר מחייכים

מחמיאים, נעימים

הצ׳קים נפרעים

והם רצים, רצים, רצים

 

הכל מיוחד

ריק

ומלא

טירוף מתבצר

כקצב לזרם

נעדר ענווה 

הישגים שידע

ניצחונות של אתמול

מחפשים עתה כתובות

לאותו הפזמון

אֵחַד

זו הייתה התלבטות

שממש לא הבנתי

הבחנתי, בחנתי

טפטוף בחלון

 

הקשבתי לקול

שמעתי לרוב

לא היו לי קמטים

ואולי קצת טיפשות

הם היו חבורה

ואני בתוכם

והבנתי שזהו

הגיע מחר

לעתים את חושבת

הכל בשליטה

אך הזמן הוא נוזל

אין חזרה

את לא לבד

אחריות לצדך

ולבחור עכשיו 

מסובך, לא פשוט

דוחפת בראש מחוגים של שעון

מוציאה בטריות

מנפצת את החול

מיותר לספר 

כך נראת אשליה

ועכשיו הבחירה נשארה 

כהייתה

בידי

 

המחיר הוא כמו קודם

במשא מתן

ואני כתמיד ניצבת בדוכן

ומוכרת וקונה

ונשארת הסחורה

הָיָה

קמנו מוקדם

לפני הזריחה

אני ומלצרית עייפה

חיכינו ציפינו

אנשי האור

לבוא האופה

וניחוח מאפייה מעושה

 

האמנו בניחוח

האמנו שחדש

הלבן הזה עוטף

מלטף

 

זה היה שבריר עצום

ראות מולאו אוויר הרים

יכולנו אז לעוף 

לרחף בין עננים

 

לצידנו ציפורים

מתחתינו נפרסת עיר 

נקודה טבולה בתכלת 

עם נוצות אל תוך האופק

 

האופה מתחיל לכעוס

הבצק נזרק לצד

יום חדש נגמר עכשיו 

אַנְשֵׁי‭ ‬בֹּקֶר

בריא לא נתפס

נראה לי מוזר

בריא זה למי?

אולי למוכרן

 

בריא זה הטבע?

בריא, זה ספורט?

בריא זה בנפש

או בספרות?

 

רוצה את הסוויץ

להבין. להפנים.

בִּרְאִי

תקווה ממן, או תקווה כהן

שכחתי את שמה

תקבע

תקבע שיגיע יהפוך הכל

כענק בארמון החול

כאן הוא כל יכול

תִּקְוָה

חברויות שהיו לי

צצות לי פתאום

רגעים של ביחד

נוגעים בזיכרון

 

שיחה מרגשת 

מחברת יותר

העיניים לחות

כמעט מדברות

 

המבט שידע

וכיוון לרצפה

הרגש העז

לא הציל משריפה

 

נטולה, נקייה 

עניינים של יוצאים

לצחוק על הכל

לאהוב בגדול

מיוחדת שלי

ניצוצות סוערים

מעיפה בוץ לכל הצדדים

 

ואני שבגרתי

אז טרם הבנתי

נפגעתי, נשמתי

ולא הכרתי

דקות יקרות לבטח פספסתי

זמן נזל בין אצבעות צעירות

נגדע ונקטע

במדינה לא ברורה

הלכת לאכול

חזרת בארון

מילים חדות וקרות

מתארות מבול של רגשות

ועתה מאוחר

נותרו שברי שיחות

בראשי, את לא עונה

לא מצחיקה

רק בוהה

בוהה מתוך האפלה

2

בין מסך הדמעות 

רואה מטושטש

לב מנופץ

הולכת ברחוב

מבטים מופנים 

׳היא שבורה׳ הם מניחים

ופונים  לדרכם

יושבת בתחנה

בכי מתפרץ ללא הכרה

 

כשמתקרבים אלי נזכרת

אוספת, דמעות מנגבת. שותקת

קו 63 מגיח 

מבטי העליבות, איתו

מנקב כרטיסיה 

עוד חור בים שיברון

לקצה האוטובוס חותרת

נצלבת, יושבת ובוכה

הוא עוצר בעוד תחנה

 

בפנים אני יודעת

יום יבוא ויש תקווה

תקווה ממן, או תקווה כהן

שכחתי את שמה

ויש, יש תמיד את הניגוד

ההפך הגמור

יושבים בספסל השלישי 

בצד של הנהג

בולעים בנשיקות כאילו יש מחר

השואו הזה נוטף

הכסאות מסתובבים

מחר תבכו איתי

בספסל המיואשים

 

הייתי בטירוף

שנה של שיכרון

נישקו את כולי 

ויש לזה טעם איום

הַתַּחֲנָה‭ ‬הַבָּאָה: אַהֲבָה

הדמיון לי כנפיים

הדמיון לי מפלט

הדימיון מעשיר

מאתגר וחצוף

 

לפעמים מתבלבלת

לא הכי מבינה

יש ישר, יש ימינה

יש לעמוד בפינה

ולמטה, למעלה

הם גם כיוונים?

ועמוק לתחתית,

לשם כולם מגיעים?

 

הדמיון לי הוא כלא

הדמיון הוא התא

הדמיון בלי מפתח

ממש אין מוצא

 

מסתובבת סביב

מחפשת שינוי, השגרה של עכשיו

נעלמה לבלי שוב

הדמיון לי מדוע

מקווה תעלם

מֵכנַה בשמות

תכונות של שלם

מחלקת כמו פעם 

לא ממש מרגישה 

מי מושך בחוטים

ומי הבובה

 

הדמיון לי הוא נפש

הדמיון מדומה

מתפתל לא בנוח

ואני כשלו.

דִימְיוּן

גרתי בתוך בועה

בין בועה לבועה רחפתי

דעתי נשכחה

בסבון התחלפה 

ויגון ודמעות מלטפות

מרוממת מגוף ואדם

וקלה, כה קלה דעתי

שנשכחתי כמעט ובכלל

 

ניתוק ששחרר מעול

ניתוק שהפך כל יכול

כקרום שנגע לא נגע

ודקה חומת הפרדה

מלמעלה הנוף מרהיב

ושקט שוכן מסביב

אפשר לשמוע מחשבה

לא דוחק פחות המולה 

 

גרתי בתוך בועה

בלי שכר דירה 

ואוי איך שהתפכחתי 

נפלתי, נכלמתי

חלמתי

בּוֹבּ‭ ‬סְפוֹג‭ 

קרח מפציע

ביחסים מסובכים

אין עתיד לשניהם 

מתכסים בבגדים 

עוד שכבה לחמם 

לעצור את הקור שחודר

 

הוא עומד זקוף 

עוטה פוזה על הפרצוף

בזכות ולא בחסד

בלי עידוד מהסביבה

מחוספס כזה, הוא עזרא

גוזלים היינו פעם 

ועברו להם שנים

ניגודים עכשיו כבר לא משתלבים

זירה אחת

ואין תוצאה

כמה פעמים אמרת   

שהמומחיות היא בבחירה

ועדיין אתה חושב, 

כרישים יודעים לשחות מלידה

אז מה אתה עושה כאן

בים ההזיות  

נשורת של נוצצים

שוחים עכשיו אל החוף

 

משחק מקדים

כבר לא מתניע 

שיגעון של יחפים

סופרים בלב

אחת, שתיים, שלוש

במחנה אתם נוסקים

מתנהלים לפי הקצב 

בולעים את הקשיים 

מה הטמפרטורה של הדם?

זורם שם קרח

בגוף אדם

 

מפשיר מעט

ושוב קופא

סוג של יצור כזה

טבע מהתל בך

מתרשם מעצמך

חשבת שסגרת דלת

שאין מישהו כמוך

דפוק מכל הכיוונים

מוכן לקבל את המחר

אתה מתעורר לבד

כְּרִישִׁים‭ ‬יוֹדְעִים‭ ‬לִשְׂחוֹת‭ ‬מִלֵּדָה

כאב שרוחש 

בבטן לוחש

עמוק ובטוח

חי ונושם

 

לאט מתרגלת

כמעט מבינה

שבתוכי זה קורה

האנושות גדלה

 

מקיאה לדעת

מתרגשת מחום

צועקת, נושמת

לא זוכרת לספור

 

הזמן לא יודע

כאב לחשב

הימים שחולפים

מעצימים הכאב

 

אינני זוכרת 

איך הייתי לפני

הגוף שגדל

מה יהיה אחרי

 

חרדות שידעתי

מחשבות שחולפות

אכזריות של רגע

משאירה צלקות

 

 

הפחד מאובדן

חרדה לגורלך

נשימות מחשבת

האם מרגישה?

 

רחש סירנה

הרחק ברחוב

עכשיו הוא מגיח,

או נפרד לשלום?

לֵדָה

שפוכה ונזרקת 

מצד אל צד

כמעט מתרסקת

כמה לבד

 

מרגישה את ההדף

נאלמת כולי

לא בטוחה אם הוא חי בתוכי

והדרמה נוסקת

לגבהים חדשים

המבט הנוקב

המשפט המוכר

׳׳מה כבר קרה?׳׳

נשמע מנוכר

 

זה נכון שישנן רציחות

ובגידות, זה נכון יש אי שם

גיהנום של חיות

ומספיק רק לפתוח ערוץ חדשות

הכותרות זועקות את בכי החלשים

ואני עם צרות, צרות של עשירים

 

חוזרת בזמן 

ואני שוב ילדה

לא סיימתי לאכול עוד ארוחה

ואמי מביטה בי באותו המבט

וברור לי שיש ילדים כואבים

ילדים שאותם לא מאכילים

אז נכון לא קרה לי אסון 

אך אני שנסדקתי

ואיני בשלה

להיות עוד יום

עם אותה מסכה

הגורל מתפתל ואני מנסה

לתפוס מי הטוב ומי הרשע

ואולי זה הכל גוונים של אפור

וצריך רק ׳׳לזרום?׳׳ 

מזעזע לחשוב שזה כל קיומי

זרימה שנשפכת קדימה בזמן

מנסה לנתב את קורותי

כן, כבר. כבר.

מָה‭ ‬כְּבָר‭ ‬קָרָה

מערבולת שקרים

ומחול של אימה

קואליציה נרדמת 

עם בוא הזריחה 

 

ווטו אומרת אשה בשחור

והעדר הולך 

והילד יתום

צלילים של פסנתר 

מתנגנים מעצמם 

 

נעלי ריקוד אדומות

נקברות בחולות

חוכמה של שוטים

בין קירות של שתיקה 

 

משמעות מחפשת כתובת 

מנווטת דרך אל תוך מסגרת

רעועה , חלודה בצדדים קצת שבורה

האמת נחשפה 

מניפולציות מתנפצות 

אל תוך ים של רגשות

יֶלֶד‭ ‬יָתוֹם

הכיוון הוא ברור

גם לך גם להם

בטוחים בדרך

נמלים בשיירה

כבר מגיל שלוש אני תוהה

איך הן יודעות שישר זו הדרך

 

מציצה בחלון

אל אורות הכרך

אוטוסטראדה סואנת 

מביטה אלי 

 

בטוחים במטרה

מרגישים את ההוויה

מגוחך הוא המרדף

טיפשית העצירה

אין אמת בהליכה

 

יומיום שולי

מרגיש מִקְרִי

קטן ולא משמעותי

מחפשת סתירה

 

חיוך היולי

של תינוק 

סטירה לחיי

העפר לרגלי

הכיוון הוא אנחנו

והדרך, היכן?

כִּוּוּנִים

נעמי פגשתי

נעמי הייתה

נעמי חלום

או אולי משאלה

הצחוק, האנרגיה

שילוב מידבק

מתחשק כל-כך לחבק

 

לקבר יורדת

רואה את הים

הדמעה שזולגת

על סלע לבן

 

השיש שכאן

וזה באיקאה

חיוך נעלם 

קיום מתפוגג

 

זיכרונות שרתחו בי

בקעו עד בלי די

הכאב שחתך וחרך הבשר

המבט הכחול 

העמוק החודר

האנרגיות נפלו

לתהום אחר

 

היכן המבט?

זיכרון אחרון

זקוקה לתמונה

כעיוור בחשיכה

 

אין נעמי עכשיו

אין נעמי לעד

אחת ויחידה

ועולם נעלם

נאלם עולם

נָעֳמִי

עמוד ענן 

נרקם ממעל

הפצצה על הפצצה

בצד שלי בצד שלה 

 

עשרות רקטות לדרום

האיש למעלה איבד את הצפון

ילדים בחרדה

אמא לובשת דאגה 

 

אנשי הגדה 

חיים בדממה

אין קול מחאה

רק צליל הפצצה 

 

ומחר לוויות 

כמו אקורד של פצצות 

שנחתו בפגיעות ישירות

ניחוחות של מקלט

ומראה מאובק 

 

והאיש שצועק

מנסה להסביר

לאדון שם למעלה

שיש חוקים לא כתובים

וכולם יודעים

שלא נלחמים

בחורף סגריר

צֶבַע‭ ‬אָדֹם

שיעור או שניים

לא עזרו להבין

מה לעזאזל נסגר עם החיים

חטפתי בלי חמלה 

אגרוף שם בזירה

אין אף אחד לבכות לו

אין מישהו קשוב

יתומה בלי שורשים

 

רוח פרצים נכנסת לדירה

בדמות בחור עילג שמחפש אותה

הוא מנסה עלי כמה קסמים

אחיזת עיניים בלהטוטי לשון

בהופעה חיה

הוא מדמיין את הבמה

מעריצים צורחים את שמה

 

אני בשלי, מרגישה 

שמארי אנטואנט מציעה לי עוד עוגה 

מחייכת ואומרת לא תודה

עוד טיפה לכנרת

עוד יום מיותר

עוד זוג בלי עתיד נפרד

מָרִי‭ ‬אַנְטוּאַנְט

הכל כחול

גל רודף גל

חול זהב 

צדף לבן

טורקיז

מביט, מעיז

מגיח אל עבר החוף

 

רגליי נוגעות

בחול הרך

כמכחול אנושי 

על קנבס

 

הציור הבוהק

מהפנט 

והים כדורש

לוקח אליו

צֵבַע

השעון מתקתק לו

החול כמו נוזל

השעון רץ קדימה

תמיד ממהר

 

ואני מאחור 

מנסה להספיק

עוד מטרה

משימה

הגשמה

 

השעון הוא ממשיך

עוד שעה שעוברת

מושך קדימה

הזמן 

ואני סתם נגררת

 

השניות שחולפות כאן לפני

מתעלמות מקיומי 

נעלמות בחלל

ואני מחזירה

גם אני מתעלמת

לא מביטה

אך בלב סופרת

השעון הפנימי

מנסה לנחש

העברה דקה?

שעה

או שנייה

אז נשמע התיקתוק

והוא כה מהיר

 

מה בזמן כה מלחיץ

אין ממש היגיון

זה הזמן שבורח

או אני ששבויה

בין מחוג למחוג

נמוגה בשנייה?

מָחוֹג

צרור מפתחות

מונח על שולחן

הוא צנום וקטן

שני מפתחות עלי

 

הטבעת מיותמת

בית ומחסן

רכב לו היה לי

חשב הזבן

 

צרור מפתחות 

עמוס כמו שַרָת

של דירה להשכיר

ומרפסת גדולה 

רכב שטח

וחיפושית קטנה

 

הטבעת מרעישה

מלאה בסיפורים

לחורים הם נכנסים

דלתות פותחים

 

מפתח של דרך

מפתח לאן

מפתח באופק

מפתח הוא כאן

מַפְתֵח

האמין בדעותיו לחלוטין, תמיד בויכוחים אמרתי לו שחבל על הויכוח כי יש רק תשובה אחת נכונה, התשובה שלו. הוא היה מהנהן שנכון.

אני מאמינה שהחיים האלו הם רכבת הרים וכולנו מוצאים את עצמנו לעתים למטה, עצובים, שבורים, מיואשים.

לכל אחד יש את הרגע שהכל מרגיש ׳׳יותר מדי׳׳ שהחיים נופלים עלינו חזק מדי.

אני מאחלת לכולנו שברגעי השבר, רגעי הקושי שהחיים מזמנים לנו שברגעים האלה נהיה חלשים.

 

כן, חלשים.

 

 

אחי‭ ‬דני‭ ‬היה‭ ‬חזק. ‬

לא ביקש עזרה, לא אותת, לא התגמש, הלך בדרך הקושי.

לו רק נהיה חלשים נושיט יד, נזעק לעזרה אז אז יחלפו רגעי השבר ונתחזק יחד.

דָּנִי‭ ‬הָיָה‭ ‬אִישׁ‭ ‬שֶׁל‭ ‬אֱמוּנָה‭.‬

בשם האומנות

בשם הרצון

בשם הערכים שהובילו 

אותי משומקום

 

בשם התכלס

שהבטן מקרקרת

לכל המילים היפות

שעולות ומייקרות 

 

בשם ההשלכות

שמשאירות אותי כאן

מתרצת 

נָעִים‭ ‬מְאוֹד‭ 

לגעת בכאב

לממש כולו

נִצְבַט

וּמֵפַרְפֵר

ליפול מולו

 

מבט אל הרצפה

להצטנף לתוכה

ללא חיבוק

ללא תמיכה

 

ברקע מתנגן 

שיר כאב

בקצב דיסקו

הפזמון חוזר

לכאן 

זהה ומיותר

 

הבגידה מותירה

חתכים עמוקים

הנפש ריקה

הגוף חולל

ריקנות מלטפת

מתקרבת אלי

 

כשכולם צודקים

אין מנצחים

סוף

נְשִׁימָה

למה עיניים של מבוגרים 

נראות עצובות תמיד?

בין קמטים לכתמים

ומבט מהורהר

טובעת בשבילי הזמן

 

ההילה הלבנה 

עייפה האריזה

גב מכופף קלות

לא מצפים לבאות

 

עבר, הווה, עתיד

יושבת בהווה וצופה אל המחר

בשולחן 24 יושב ניסים הגנן

השנים נגעו לו בגבעול 

ושקעים יבשים על הפנים 

 

זז לאט

מדבר פחות 

יש לו זמן 

ופחות כוחות 

שִׁיר‭ ‬הַגִּיל‭ ‬

השמש שקעה

ויתרה ויצאה

נותרנו לבד בחושך 

קולות לילה החלו

כשיודעים את דרכם

בשבילי ערפל 

 

ילדי היער נשכחו

תדעי לך אמא

אין כאן קסמים 

ושיקויים לעת מוצא 

 

המציאות התעוררה 

ליום נורא

בלי אפשרות לנס

אין איך להימלט 

 

הקדמונים ידעו כשפים

אך לנו יש רק עיתונים

וידיעות שמסמנות את האתמול

ילדי היער נרדמו לנצח אמא

לא מזמנים אותם יותר בליל גשום

 

ילדי היער נשכחו

תדעי לך אמא

אין כאן קסמים 

ושיקויים לעת מוצא 

 

עננים סחוטים 

העיפה לפה רוח

מנקה את שהיה 

אל תוך שברים

ילדי היער נשכחו הבנתי אמא

‭"‬יַלְדֵי‭ ‬הַיַּעַר‭ ‬נִשְׁכְּחוּ‭"‬

דימויים ומסכות

שכבות שכבות

מרפדים מהצדדים

מצפים במרחקים

 

זרזיף שתיקות 

קמצוץ מר

נדמה כנגמר

לכמה דקות 

 

עם שחר אל קרב

ערומה בתשוקה

חוצפה בוערת 

מציתה עוד שכבה 

 

לתכנן ולרקום

מזימות כמזמור

בזירה לחדול

יוצרת בערום 

 

מנתחת כל מילה

וטועה בחזרה

זה הטעם

זה הריח

והאופי לא בורח 

 

מניחה את הקסדה 

מיישרת מבט למראה

את היש הזה

מחבבת 

פּוּדְרָה

סיפור הבריאה

הוא סיפור אהבה

החיבוק שנולד לתוכי

 

וידעתי שירים

נשמעו כקינות

וניגנתי ימים 

גם בלילות 

 

ללא משי וכחל

נטולת מסיכות

לבדי ואינני גלמודה 

מתמלא לאיטו 

ונמזג לתוכי 

קיום שידע 

לְמַלֵּא‭ ‬אֶת‭ ‬הַחֹר‭ ‬

משל על גמל

שהילד יגדל

סט ערכים

שיזרום בורידים

 

מחלקים פה ספרים

מספרים על הוגים

שילמד שיפנים

ידע דווקא ככה

 

ומביט בי שקד

ושואל על גמל

ודבשת, היכן?

זה מדע, זה נכון

או זה מסר לרשום

 

שתדע ותזכור

תכנס למסגרת

זה רע וזה טוב

עכשיו תגיד

נעים מאוד

 

רובוטי הקטן

חובב אגדות 

או ילד לעולם

מתכון שמיושם 

 

בלי משלים מחודדים

או ספרי הפחדות 

הולכים יחד

נופלים ומתחבקים

רוֹדְיַארְד‭ ‬עַל‭ ‬הַגָּמָל‭ ‬

עברה את גיל שלושים

רווקה, כן גרה אצל ההורים

חיוך מר ישן על הפרצוף

 

בין טיפ לטיפ

משחילה מילה

ככה מיואש

שתדע, היא משוררת

וזה לא שממלצרת

משתלב לה בסיפור

הגורל עגום

עקום, סתום

 

נפלא למשוררת

בדיוק לפי כללים

היא מדוכאת לפי הספר

לא יוצאת מהקווים

 

כי כשחרא 

ודפוק פה

יש סיבה להדביק תווית

וסיגריה בין שפתיים

משתלב כמעט דביק

שִׁיר‭ ‬עַל‭ ‬מֶלְצָרִית

כל חיי בשלשה 

לא לבד 

בודדה

במרכז נעמדת 

מצדדי אוצרותי

 

מרותקת לתוכן

מהוררהת בדברן

מקדשת נוכחותן 

 

לבד היא יושבת 

מבטים מסיחים

מתריסה אין תזוזה

 

מצדדי הן יושבות

שותות ועוטפות 

דימיון ומוזה 

שלי חברות 

 

מחשבה ככרטיס טיסה

למסע עוצמתי

בלבה של שממה 

שמוזה בדלת 

ראשי נאלם 

זה רגע מיסטי

אחד מיוחד 

 

למדתי לדעת

בודדים רגעי

שמגיע אחד

אני שם, בוודאי 

 

שלמוני חיים 

אונקיות דמעות

שופינג עם חברות 

שְׁלֹשֶׁת‭ ‬הַמֻו‭

יש לך תמיד משפטים ארוכים

התשובות הקצרות חסרות 

לא סל תירוצים

בלי טנא סיבות 

 

כן או לא הן האפשרויות 

שיחות בגוונים 

חיים דהויים

 

מדף שלם של קופסאות פלסטיק מסודרות לפי גדלים

כל הדברים שלא יהיו לך בחיים 

תור לשיננית בשעה שתיים 

כל הדברים שלא יהיו לך בחיים

מבט נורמלי ושלושה ילדים

כל הדברים שלא יהיו לך בחיים 

חלומות בסטנד ביי באיזור הממתינים 

דּוּאֵט‭ ‬הַפְּלַסְטִיקִים

למדתי מידי

איבדתי אמת מוחלטת 

איבדתי ויכוחים נחרצים

התשוקה הפכה מורכבת 

 

העמקתי לחקור

שורשים שמתפצלים

טיעונים מופרחים

כסביון יבש ברוח

שִׁיר

יושבת בלי לדעת לאן

ומשהו מרגיש מאוזן

זה לא הכיוון

סביר שאיפשהו בדרך

והורמון אחד מרגיש בבית 

 

כבר עפתי ימינה ושמאלה

נפלתי למטה מידי

חשבתי שקמתי ואז התעוררתי

ויום, יום אחד התחיל כאן 

 

נחושה ופוחדת 

אספתי כוחות ממחוזות ששכחתי שיש בי

הצלחות הן עוברות 

ונפלו קורבנות שהפנו מבט ברמזור

 

סיפרתי לו ככה אמר שמצפון זה לחלשים

לך תדבר איתו על ערכים

בין לבין פחות עובד 

תתני מסר חד, חצי בנזיפה

רק ככה זה אפשר ילדה 

 

פתחתי מפה חיפשתי ברור 

ואולי לא הפסקתי לחפש 

ברדיו אמרו שמת עוד גיבור

ואני מחפשת פסגה 

 

החלטתי לשים רגל ימין ואז שמאל

להתחיל מהקל ולהמשיך

רגל אחרי רגל לכוון הלב

הִגַּעְתִּי

חלומות הם רק רעש

את אומרת

ונשמעת שקטה לעצמך

חלומות הם רעש

חוזרת 

וידעת שהקצת ועודך

לַיְלָה

כך עוברים לי הימים

משימה על משימה

תל של עשייה

עייפה ונחושה

 

ואולי

אולי צריכה 

פשוט להיות

לנשום עמוק

מכל הטוב שלי

להנות 

 

להגיף את התריסים

או לקום עם קירקורים

לכתוב אותך 

שירי עכשיו

או לעצום קצת את עיני

 

צמתים לצד דלתות

שממתינות להחלטות

למחשבות שנחשבות

ממש עכשיו 

 

ואולי

אולי צריכה 

פשוט להיות

לנשום עמוק

מכל הטוב שלי

להנות

יוֹמָן

האיש בסגול מסתובב  

בלי הגדרה, יום טוב ויום רע 

היו לו צדדים

יותר מדי צדדים

כמו מנורת דיסקו שהורכבה מפסיפס זכוכית

הדמות שלו התערערה בין דימיון למחויבות 

חיוך יפה נמרח למורכבות

זוכרת זמנים היית מאושר

וברגע נפלת לתוך כעס מר 

פסגות ובקעות, ממרומי הצוק אל תהומות הגיא 

למעלה, למטה היה שביל מוכר

הלכת רחוק, אל דרך ניכר 

צדק היה שם של סיבה

תירוץ ללמה ומה ובגלל שאתה 

החדות בחיים עם שני צדדים

דו מיימד - כל היתר אויבים 

ואנחנו. אנחנו. 

עומדים ובוכים ויודעים שחלפת מכאן

ואינך ועודך קיים

בראש ובלב מתווכחים בכאב

אתמול מתערבב עם מחר 

הזמן נוזל אל תוך חורים של אמת 

אסופת רגעים למשפט בודד 

אָח

כל הימים 

זורמים אל החול

רובם דומים לאתמול

תן לי יום ים

בכחול קייצי

ארטיק בננה

ואותך לצידי

 

גולש לשבוע

של ים עניינים

זה גל שלוקח

כבר כמה שנים 

מציל לא יזיז

את החול לאחור

זה היה 

זה יהיה 

קרה כבר נכון 

 

כל הימים 

משמעות שצוללת 

עיקר ונלחם

על העוגן שלך

סערה שסוחפת

נותרת עומד

 

כל הימים

זורמים לחייך

פרקי זמן קצרים 

משקפים את אתמול 

כבת ים על סלע

מביט מאושר

איך מלח הפך לסוכר 

 

כל הימים

והקושי נוזל

מלחמות לא עושים בצל 

חם לך, די לך 

והנה הגעת 

האי הבודד התגשם

יָם‭ ‬חוֹל‭ ‬

העולם הוא יצור מורכב

טריליוני צדדים 

אינסופ פרשנויות 

ומה עושים?

כלום

 

פילוסופים כותבים

את ימיהם

משוררים צדים

מילים בערפל

ועושים?

כלום

 

דיברנו מספיק

בשלב מסויים 

אתה יודע

חייבים לעשות

לזוז, לשנות 

 

הכוונות הטובות

והאידיולוגיה הסדורה

כבר לא מספיקות

צריך לפעול

בהתאם לאמונות

 

הזנוחים, הבודדים

הנשכחים

מתעוררים

את הדממה

תחליף אזעקה 

מַסְפִּיק

התחלה וסוף 

הן מילים שונות לאותו הרגע בדיוק 

שנגמרנו התחלנו לנשום

הסוף בלולאה הוא נקודת הפתיחה 

הווה שנשמע משומש

מחר שקרה כבר אתמול 

והייתי עודני שוטה את ימי 

כשיכור שמועד לאחור

ופותחת סוגרת 

נוזל שנשפך בין ידיי

הָרֶגַע‭ ‬הַהוּא‭ ‬

הדברים המעניינים נמצאים מחוץ לשבילים המסומנים

תדרכי על הפסים

תנשמי את האבק 

הדרך היא שלך 

תציירי את הנתיב בצעדיך 

לאט יבואו הדברים הנכונים אל חייך

ואת יודעת זמן לרוץ

ועת לברוח

 

עכשיו הזמן שלך הגיע

הזמן ליצור

ולשנות את ההווה

מחר היה כבר 

רק הרגע משנה 

 

תזרקי את הדפים

תעיפי את התוכניות

חלמת מספיק

זה זמן להתחלות 

 

עכשיו הזמן שלך הגיע

הזמן ליצור

ולשנות את ההווה

מחר היה כבר 

רק הרגע משנה 

 

אמרו לך חלומות לא משפיעים

הם רק רעשים

משהו בתוכך צעק

החור הזה הוא כוח, ידעת 

עכשיו הזמן שלך הגיע

הזמן ליצור

ולשנות את ההווה

מחר היה כבר 

רק הרגע משנה 

 

הדברים המעניינים נמצאים מחוץ לשבילים המסומנים

תדרכי על הפסים

תנשמי את האבק 

הדרך היא שלך 

תציירי את הנתיב בצעדיך 

לאט יבואו הדברים הנכונים אל חייך

ואת יודעת זמן לרוץ

ועת לברוח

 

השביל בחר אותך

נְקֻדַּת‭ ‬צִיּוּן

עוד בטרם ידעתי את שמך

הלכת עלי קסם

למחוזות חדשים

יד ביד יצרנו עולם

 

לא הוצגנו רשמית

רק נסחפתי אליך

חבליך הניעו לבי

עיצבו וחבטו דעתי 

 

בגיל הנשי

ילדה וקימור

הכרתי מוזה 

לקראת סוף שיעור 

 

מחלה עם שם 

כשרון וקללה 

בדרך עקלקלה

יוצאי הדופן יחדיו מתאגדים

לא רגיל היכונו, נמתחים 

 

סעודת מוזרות 

מטבעות של כאב

יולדות יצירות לעת ערב

בצינור הזנה 

המוביל אל ארצי 

אֲהוּבָתִי

אל נא תזנח אדם

נפש בוערת לו שם

חיות טרף אנושיות

בלבוש מודרני

ניחוח בושה

במרחץ של דמים 

 

הם נופלים

לא קמים

כיצד מתעלמים

מסיטים המבט

סוגרים הוילון

פחד מכישלון

 

חיידק מדבק

עוני ומצוקה 

בלי חמלה 

תמימות לשנות 

או שינוי כאיבחה 

 

מאמינה בניסים

נס קטן, אנשים

אני אהיה הנס שלך 

ואתה של אחר

שרשרת ניסים 

מחייכים פמוטים 

 

תרופה אחת 

לו יכולתי לתת לאומה

רק חמלה 

רק חמלה 

חֶמְלָה

צעד אחרי צעד

בסביבה חדשה

מועדת על אבן 

עיני בולעות אווירה 

 

חשיפה לאחרים

מראות ואיזורים

הפסקה מהחיים

לגימת טיול עם נגיעת הדרים 

 

כחול והוא כחול יותר

גבוה הוא עמוק יותר 

האושר הוא טהור יותר 

הרגש מסחרר יותר 

 

מובילות אותי רגלי

או לבי מוביל אותן

נחל לאגם

שותה ימי 

 

פסל מבולבל 

פרח בר דוקר

איש בבר שכונתי מזמזם

כך נולד איש עולם 

 

כשחוזר לביתו 

ופורק חפציו 

ליבו שנפתח 

לא חוזר לעולם

 

לטייל בפתוח 

לפרוץ גדרותיו 

עינים ראו 

לא יסגרו 

עוֹלָם‭ ‬פָּתוּחַ

למה באתי 

כשהגעתי

ומה אני פה

 

עוברת 

כאורחת 

נוגעת קצת פחות 

 

ואם הגעתי הנה

זה רק להתקיים

אוכל, שתייה

סלט רגשות 

נזיד מחשבות קיומיות 

 

עד שכבר הייתי

אולי אני אלך

יהיה פה שהלכתי

תזוזה של אלמנט

 

ואיך שכבר חשבתי 

אולי שאעשה 

יהיה פה שהינני

אזיז ואשנה

 

מילה נוגעת פנימה

נתיב לעשייה

אצעק רועש קדימה

אלחש שקט ימינה 

 

חיי הם שאלה ללא תשובה

מפתח לתיבה הנעולה

והאור מושך את כתהילה

חָוָה‭ ‬תְּהִי‭ ‬בְּרוּרָה

שונאת שהחיים מתחילים להצהיב

רוח נוסטלגית עוטפת את הכל

מרגיש לי שהעתיד היה בעבר

עכשיו אין למה לצפות ממחר 

 

מין ריח בית שהיה של זרים

הרגשתי את האוויר המיושן מתנפל לי על הנחירים 

עוד לפני שנכנסתי לבית 

עכשיו זה כאן. שלי, שלך  

התיישנת, הצהבת 

הצהוב הזה הוא אתה

 

לא מסוגלת לחבק את הקמטים

לא אוהבת את זכרונותי הנשכחים

אין מקומות נוסטלגיים בין המדפים

סתם ריח שניכר בו השנים 

בפנים יש בבושקא צעירה שלא מכירה אריזה הישנה 

בא לי לצרוח לאוויר שאלה

שאם יש לו דקה יענה לה

למה  אלוהים לא השאיר את כולנו בני שלושים

הזיקנה הזו בלי חן, רק פרח שנמק בצל

חַיִּים‭ ‬בְּצָהֹב

שוב בתוך קופסא

מסגרת עושה לי רע

צפוף ומיוזע

 

שנאתי את בית ספר

לא כי רע

רק מיותר

12 שנה על מה מותר

ואיכשהו למדתי אסור

אסור עושה לי טוב

עונשים משעשעים

לא זזה כשאומרים

נוֹף‭ ‬פָּתוּחַ‭ ‬

אשר לי

יסיט מבטו 

כי יבשה שלוותך מחול

שעון נוזל למישוש

מכתים גורלך

על כן 

זקנות לא בטחו לך

 

צעד לצעד

נקדים מסדרון

עביון מנגב לחלוחית 

מחול שיברון ויגון

 

ארגז חול 

לשקוע בו 

לבנה וצחה

במכלול השמיים 

 

תסתכלו היטב 

נטול צבע וצל 

לאורו של ירח 

במבט עצל

שְׁתִיקַת‭ ‬הַשּׁוֹתְקִים

באותו תאריך

כל שנה זה מגיח

בין הימים

 

יום שכזה

עכשיו ׳׳זוכרים׳׳

זוכרת בבוקר

ולפני השינה

זוכרת לפני

ואחרי ארוחה

כפתור לו היה

לי ׳׳לזכור׳׳

ו׳׳לשכוח׳׳

אוי, כמה נוח

 

לא נוגעת בימים המשונים

ימים מוזרים שפוקדים ׳׳זוכרים׳׳

כל שנה זה חוזר 

כמו בודק גם אותי

באותו תאריך

באותו המקום

הנזכור

 

הפנים נשארות

הזמן שחולף

מייחל לזכור

ושוכח תווים

הבעות וחיתוך דיבור

 

הנה מגיע 

אות אזהרה

אתם תשכחו

ורק תאריך ישאר

כאן מהצד

כצופה

לא קשורה לא בוכה

 

הפחדה לא נוגעת

לגמרי לא פוגעת

אזכור

בלי יום גותי

בלי נקודות קיצון

חסל סדר דרמה 

הרע כבר קרה

וכעת לא לחיצה 

א‭. ‬ב‭. ‬ל

אישה היא סמל

גבר אינבידואל

פה זה מתחיל

ונגמר

 

לגבר סיפור

דרך, נתיב

אישה היא מודל

לבוחנים

 

מיתוס היופי

עטוי בשלמות

אמת אין בדרך

מראות שצולבות

 

כל אדם הוא שלם

לא מושלם

קלישאה

להיאחז בה בסלידה

 

גבר עם מטען

לא בוכים, אמיצים

להיות ערבי 

נוצרי

יהודי, יש כותרת חדה

לכל דת וצורה 

וצבע העור

שמסביר את הכל

 

בורות פינת אטימות

היא הכתובת לחגיגה

נערכת מול מראה

שלא נופלת בביצה

ונותנת באמת סיכוי 

לכל פנים

ומוציאה בניתוח 

דעות קדומות 

כחולה

כי  בריאה 

זרה ומוזרה

אִשָּׁה

יצאו ממצרים

אלי לסלון

משפחה, 2 סלטים, 3 יין אדום

וארבע כוסות

ויהיה, שיהיה 

בסדר

 

רגע אחד 

בבליל של ימים

רגע נוסטלגי, עוד לפני שהתחיל

דודה מאמריקה (או מאוסטרליה) עם דוד 

צלצול בדלת, נכנסת גברת 

סביב שולחן ערוך במפה נבחרת

 

הערב יורד, הווליום עולה 

שירים, מילים, אוכלים, שותים

שמחים?

חוגגים את חגינו

כאבות אבותינו 

מסורת מקויימת, 

שרשרת משפחתית נרקמת 

משפחה יש רק אחת

ולפעמים גם זה יותר מידי

אִי‭ ‬סֵדֶר

להרים, להוריד

לנקות, לשטוף

לחתל, למרוח

לסגור. לחייך.

 

לאהוב, לנשק

להרגיש, ליהנות

העיניים כבדות

נעצמות

 

על ספה בסלון

נרדמת 

צליל חזק

מכה בדממה

 

התינוק שלי 

קורא לי בערגה

בכיו נשמע

למרחקים

 

נסה אל חדרו 

בידיי הביטחון

מלטפת, מחבקת

מרגישה ומחייכת

מבט קטן

מביט אלי

כעת נמסה

נדמה ונבנה

אהבה עצומה

אני אימא שלך

אַנִי‭ ‬אִמַא

נער גומי פגשתי

נדהמתי

איך מתנהג לידי

מפנה את הגב

מקשקש בזנב 

 

מפחדים 

לא מסתובבים

גב חשוף

לא מפנים

נער הגומי

מחפש דיעה

ומוכר לכל אחד בדיוק  שרצה

 

יודע כל איש 

באישון זה יבוא

נער הגומי 

יחצה את הקו

נגדו

 

אומר אחד 

משתומם מהאיש

היתכן? ראית?

מה יש לראות 

האמת ידועה, גם לך

לא איום, לא נורא

נער גומי, בתוך אריזה 

גומי שקוף, מרגיש כמראה

בתוך נער הגומי

רואים אותך

בחרת בגומי, מתאים לצרכים

אומר כן כשרוצים

התמודדת 

דיעה קצת שונה 

רצית שטאנץ׳ שיוצא ממכונה 

כאן בחנות 

ניצב על המדף 

דיקטטור למכירה

בובה ממש גמישה

ולא, אני לא קונה.

דִּיקְטָטוֹר‭ ‬לִמְכִירָה

שחלש זה מסובך

ריק

יתום

כל חלש ידע את האין

 

חלש החזק

 

נוכחים, מדברים, קיימים

רוצים לגעת

לדעת

להרגיש

 

במשוואה עקומה 

חלש הוא תוצאה

לא שבר

בלי נוסחה

אתם.

השילו מסכות

וותרו על גינונים

אדם הוא אדם

כל השאר - מצבים

קרח ומים הם גם אדים

 

הוא שנלחם בחולשה

מושיט יד 

שלא לדחוף לתהום

לחזק במילה

בחמלה

דַּוְקָא‭ ‬עַכְשָׁו

להאמין שראויים

לדעת לבקש מהחיים

תקווה להגשמה

קושי מחכה בכל פינה

 

אתגר זה להצליח

את כנראה בעלייה

תשוקה לניצחון

בוערת בעיוורון

בחירה תמיד קיימת

גם שהיום נראה אפור

 

מאבקים מלאי יצרים

קרבות שלך עם אחרים

לתת יותר משקיבלת

לרצות חזק

מעל הכל, ליפול

ליפול לאט, לנשום נקי

לבכות עמוק

להתכונן הרגע כאן

והתגשם

בִפְנִים

מרגיש שהריאלטי גנב לך את החיים

מזקקים שם רגשות

ודוחפים להמונים

שעות צפייה מול המסך

ובסופם נותר אבק

 

מרגיש ריק

ולא מרגיש

זמן בורח 

ממש מחניק

 

נמלט בין ערוצים

שלט ביד 

נשען על כר

בכל ערוץ, אותה סדרה

נסיכות ומכשפה

 

בלי שם ובלי פנים

כמוני כמוך

הופכים למלכים

בולשיט שאין לו קונים

אתה וכל השאר בולעים 

כמויות אדירות של שקרים

באחד יש תקווה

בחמש יש שמחה

עובר בינהם 

בתחושה של עילוי

בלי גילוי

ונרדם ללילה של חלומות מהירים

אינסטנט, הם אומרים

בוואקום הזה ילדך גדלים

כך נראה עתיד?

חֲלוֹמוֹת‭ ‬מְהִירִים

166 ימים

היית איתי

קרוב

ביום שלישי 

אני ואבא היינו בגן.

 

מחר מציאות חדשה

מטפלת, סייעת

פינת משחק גדולה

לא רוצה להרפות

אחיזתי לשחרר

עייפה ומותשת 

מוכרחה לוותר

 

מלבישה כמו מובסת 

הדילמה קשה

היא קיימת בכלל?

להשאיר אוצרי

הקטן, הגוזל

בזרועותיי

והבוקר הגיע 

מבטך מיואש

דמעות של פרידה

מגלשה אדומה

השַעָר ירוק

שומעת אותך

מייחל אלי

לא זזה

אני נטועה

הבכי נדם

ואני עוד קרועה

מציצה מחפשת

ראשך הקטן

מסתכל על צב.

 

יום ראשון בגן.

הַיּוֹם‭ ‬ה-167

לומדת היום 

על אני של אתמול

משחזרת שיחה

כמעט כל מילה

 

לומדת היום 

על אני של מחר

מתכננת איך לומר

מילים סדורות

כטורים ארוכים

במסדר של עריץ

 

סופרת עד עשר

קוראת קלישאות

מחכה שיגידו

כמה חשוב זה ׳׳להיות׳׳

 

תופסת חזק

אני לא אשחרר

היד כואבת

הדם נוזל

מתאמנת על שקט

קַשֵה מִדִיבוּר

משחקת עם עצמי

בחוקי שליטה עצמית

 

מותחת את הקו

עוד דקה אני אפסיק

קר וקור 

קשורים לרוח?

ומי הוא שיגיד 

העץ או התפוח?

חוֹל

יש לך את האומץ

ללכת בעקבות הסקרנות שלך

קמה ומועדת 

אינסוף שאלות

וראש ריק בו זמנית 

 

רואה אותך

פותחת ונפתחת

מרחיבה דעת 

לא שוכבת על זרי דפנה או לילך

מנפצת, מטפסת 

ושואלת 

 

לשאול.

הסימנים שלך עם שאלה בסוף

תשובות הן מנגנון

היית ילדה של חידונים 

גם כשלוח השנה סימן שישים 

 

כך דברים גדולים נוצרים

להורים שלה יש מבט של דיכאון 

הם לא יודעים 

שכך נולדים הדברים הגדולים 

במסדרון שבין גאונות לשיגעון

בַּמִּסְדְּרוֹן‭ ‬בֵּין‭ ‬הַגְּאוֹנוּת‭ ‬לְשִׁגָּעוֹן

שמיים כחולים

מבטים מחייכים

שחר חדש

עפעפים נפתחים 

ביקום מתחדש 

ילדים נולדים

והורים גאים

לא מרגישים אשמים

 

אנשים נחמדים

רצון לנתינה

צחוק מתגלגל

המשפחה מתחבקת

 

כך נראת כנראה

הרמוניה זורמת

יד ביד

לב אל לב

 

אני רוצה להאמין

בשבילך

שתזרח השמש

ומשב רוח תמים 

יביא אלינו את המחר 

אתפלל, אבקש, אאמין 

הלב הפועם, הכוח שבי 

זה מגיע 

זה יגיע 

תן לי כוח להמשיך

תן לי כוח להאמין 

תן סימן

שרק אבין

שלא לבד 

עוד רגע  

עפה לי מצד לצד

שיבוא אלי שרב.

הַיָּמִים‭ ‬הַנִּפְלָאִים

מלאה בכוחות

וריקה כל כולי

הולכת רחוק

מי קרוב יש לי?

 

מביטה בעינייך

והקור הוא חודר

מביטה בשפתייך

איך אינך נושם?

 

הקור בכחול

כמו אבק על גופה

מה קורה בתוך נשמתך

ועוצמת עיניים

אולי לא יכאב

ונושכת שפתיים

והפחד, נדם

 

מסתכלת עליך 

ונפרדת לשלום

הדמעות הן לי רע 

הן זולגות בחלום

מאבדת לרגע חלקים מעצמי

אתה שכל כך יקר לי

השנים שחלית 

שֵנַבָלְת לאט

מתרכזות אל הפתח

ופודות את חובן

והשטר שנפרע

מותיר חלל בלבי

והשטח עצום

אין מידה לתאר

וקוראים לו חיים

אך הוא לא חי יותר

חַיִּים