• אורית מרלין-רוזנצוייג

נדר / כנרת רובינשטיין

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי


עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת


שלוש נקישות על הדלת קטעו את מחשבתה. מלכה ניגבה את ידיה הרטובות במגבת, העיפה אותה ברישול על כתפה ומיהרה לדלת הכניסה. דרך חור המנעול ראתה את הדוור חבוש בכובע מצחייה, מחזיק בידו צרור מכתבים, פניו קצרי רוח. שמואל, שסבל מבעיות שמיעה וסירב להשתמש במכשיר, לא שמע את הדפיקות והמשיך לנמנם מול הטלוויזיה הדלוקה. אם היה מרעים, מי זה, והדוור היה מזדהה, חוסר הנוחות שלה היה גובר ומאלץ אותה לפתוח את הדלת.

היא חזרה למטבח לחתוך עגבניות, ואז קרע צלצול פעמון את הדירה. מלכה קפאה על מקומה והכריחה את עצמה לשמוע. להתעלם מהפעמון ולהמשיך להחזיק בדעתו ההיא של שמואל: לא לשלם את החובות, לא לקבל את המכתבים הרשומים מההוצאה לפועל המתריעים בחותמת שחורה על אזהרה אחרונה לפני נקיטת תהליכים. חתימה עליהם - משמעה קבלתם. אבל למשחק האני-לא-בבית הזה היה מחיר משום שמטבעה הייתה ממושמעת ולכן הרגישה קצת כמו פושעת נמלטת עד שהדוור ויתר; דפיקות לבה הואצו, הכאב מתחת לצלעות חזר לדקור חד ומצמית והיא חשבה עוד כמה זמן תוכל להתחמק מהמכתבים הרשומים הללו ומהחוב לתאגיד המים שהלך ותפח וגילם עבורה כוחות רשע מפלצתיים שהיא נאלצה כעת להתמודד איתם לבדה, בודדה במערכה.

בשעה שש קראה לו לבוא לאכול ארוחת ערב. היא נעמדה מולו וצעקה, "שמואל, בוא לאכול." הוא שלח אליה את מבט הילד הרעב וקם לאט משכיבתו. אחרי שבלע שתי פרוסות לחם מרוחות בגבינה לבנה, חתם בנימוס, "תודה רבה, אני חוזר לשכב."

"בסדר שמואל. תכף אכין לך כוס תה."

אחרי החדשות צפתה בסרט אהבה אמריקני נדוש ונתקעה בגרונה התרגשות רוטטת. כשהגיבור חזר אחרי שנות מלחמה ארוכות לאהובתו, פצוע, זקנו מלוכלך, והשניים התנשקו והתחבקו חיבוק ממושך, זלגו הדמעות מעיניה, אפה נזל ופניה נרטבו. היא ניגבה את פניה ולבשה את כותנת הלילה הבלויה עם המחשוף ממנו בצבצו שדיה המלאים. לפני שלוש שנים, כשרק קנתה אותה, היא התכופפה סמוך אליו כשהגישה לו את החביתה, אבל הוא לא הרים את העיניים. באותה תקופה הפסיק לגמרי לגעת בה. לא היו יותר צביטות בישבן כשהדיחה כלים, לא התחככות בחזהּ במסדרון הצר, לא היה מי שימולל את שערה והיא תרגיש שהוא רואה אותה עירומה גם כשהיא בבגדיה. ויום אחד היא גררה את המיטה הזוגית החוצה, צילמה והעלתה אותה למכירה ביד שתיים. במקומה קנתה בערוץ הקניות שתי מיטות יחיד שהוצבו במקביל, שידת עץ עם שלוש מגירות מאיקאה מפרידה ביניהן.

"דפיקות לבה הואצו, הכאב מתחת לצלעות חזר לדקור חד ומצמית והיא חשבה עוד כמה זמן תוכל להתחמק מהמכתבים הרשומים הללו ומהחוב לתאגיד המים שהלך ותפח וגילם עבורה כוחות רשע מפלצתיים שהיא נאלצה כעת להתמודד איתם לבדה, בודדה במערכה."

למחרת אספה את המכתבים ועלוני הפרסומת מהתיבה. היה מכתב רשמי מעיריית ירושלים שבישר כי נענו לבקשתה למקום חנייה שמור עבור שמואל. ארבעים שנה התגוררה באותו רחוב בשכונה הירוקה, ובמהלך השנים הפך הרחוב שגבל בצידו המערבי ביער ירושלים לרחוב הומה בשל סמיכותו למרכז המסחרי. חורשת הברושים המוצלת בעורפי הבניינים נעקרה מזמן והוסבה לכביש עוקף והחניה ברחוב הפכה מאוד מבוקשת ולפעמים נאלצה מלכה לעשות כמה וכמה סיבובים עד שמצאה חניה קרובה מספיק, כזו שלא תטריח את שמואל להליכה ארוכה מדי. אחת משנאותיה הגדולות ביותר הייתה המרדף אחר זכויותיהם במוסדות הבירוקרטיים. ההתעסקות בטפסים ובניירת והמילוי החדגוני של המספרים בשורות הריקות גרמו לה להרגיש נזקקת, מה גם שלרוב, כבר בעיצומן של כתיבת המכתב או הגשת הבקשה נכבשה בידיעה פנימית עמוקה שרק בחסדו של מזל ייענו לדרישותיה הקבועות בחוק מפני שהסיכויים שהמערכת המיושנת והמסועפת תקדיש דווקא לה מזמנה אפסיים, ולכן, כשהעירייה טיפלה בבקשתה ביעילות, ואף קבעה את החניה קרוב כל כך לביתם, הופתעה לטובה ותחושה נעימה של השלמת חובה והישג אחזה בה. שמואל כהרגלו היה שכוב על כורסת הטלוויזיה ליד החלון הפונה לרחוב, רגליו הדקיקות והמנוונות הכמעט נשיות, מונחות על ההדום. היא בירכה אותו לשלום, אך רק לאחר שהניחה את שקיות המצרכים שקנתה בסופר וחלצה את נעליה התעורר מנמנומו ותחושתה הטובה נשאבה ממנה באחת.

הוא קיפל את הספה למצב ישיבה בלחיצת כפתור בשלט, ונגרר בהליכון שבקצותיו תקעה כדורי טניס חצויים כדי לעמעם את הרעש. אחרי שהשתמש בשירותים, עבר במסדרון ונעצר. היא שכחה לסגור את דלת חדרו של עמי, וידעה שכעת שמואל מציץ אל החדר ובוחן את המיטה המוצעת שהיא עטפה במצעים נקיים וריחניים מדי שבוע.

הוא נעמד בקצה המסדרון, נשען על הקיר. "תגידי, את יודעת איפה עמי?"

היא סידרה את החלב והקוטג' במקרר, והרגישה את רעד העצבים חוצה את גווה ומרטיב אותה בזיעה. את פספוסיו המבישים כשהשתין וחרבן במרפסת, קיבלה בהשלמה, אבל את שאלותיו על עמי לא יכלה לסבול. חסרונו של בנה כאב לה כמו מקדחה שניסרה ללא הרף בבשרה החי, וכששמואל חקר אותה כמה פעמים ביום היכן עמי ומתי יחזור חשה כי כאבה הקשה מנשוא נמהל בזעם איום כלפיו. בהתחלה התעלמה משאלותיו, אך כיוון שלא חדל נאלצה לענות בפה מאובן שעמי יצא ועוד מעט יבוא.

"ההתעסקות בטפסים ובניירת והמילוי החדגוני של המספרים בשורות הריקות גרמו לה להרגיש נזקקת, מה גם שלרוב, כבר בעיצומן של כתיבת המכתב או הגשת הבקשה נכבשה בידיעה פנימית עמוקה שרק בחסדו של מזל ייענו לדרישותיה הקבועות בחוק מפני שהסיכויים שהמערכת המיושנת והמסועפת תקדיש דווקא לה מזמנה אפסיים"

לא פחות גרועות מכך היו השיחות של נציגות השירות בהתחלה מתאגיד המים ואחר כך מההוצאה לפועל שביקשו לדבר עם עמרם לוי. בחצי השנה האחרונה לחייו התגורר עמי בדירה שכורה בתל אביב, ולא הקפיד לשלם בזמן את חשבונות המים. לאחר האסון פנה אליהם בעל הבית בדרישה תקיפה שיכסו את חובותיו, ולא גילה טיפה אחת של רחמים. שמואל, שהיה אז עוד צלול ביקש לשלם הכול ללא דחייה, אך אז התברר שבעל הבית חייב אותם גם על תשעה חודשים נוספים ושמואל איבד את עשתונותיו, ופסק שבשל חציפותו ורמייתו של בעל הבית, והניצול המכוער של המצוקה ששרו בה, לא ישלם דבר.

מלכה ביקשה משמואל לחתור לפשרה, אך הוא התעטף בסרבנות עיקשת ולא שעה לתחינותיה, ובדיוק כפי שחששה, העניין נותר פרוץ וללא פתרון. כמה שבועות לאחר שיצא מגדרו וצרח על בעל הבית חטף שמואל את השבץ המוחי. המכתבים מתאגיד המים הלכו ונערמו במגירת המכתבים והחוב, שבתחילה לא עלה על שבע מאות שקלים, תפח והגיע לאלפים ועבר לטיפול של ההוצאה לפועל. כמה פעמים התפתתה מלכה לשלם בלא ידיעתו של שמואל, אבל אז נתקפה בהלה, כאילו ההחלטה העקרונית לא לשלם הייתה צוואתו האחרונה של שמואל הבריא והיא נדרשה לכבד אותה גם אם לא הייתה לרוחה. מה גם שבעיניה הוויכוח המר עם בעל הבית התקשר בראשה לשבץ המוחי – או לכל הפחות ערער את עצביו של שמואל, מתח אותם והאיץ את קבלת השבץ שקטע את חייהם. וכהשתתפות סולידרית בברית שבני משפחה כורתים נגד אויבים משותפים נדרה נדר לעמוד בסירוב התשלום, וסביב הנדר צמחו מחשבות שוטות, מה עלול לקרות אם תפר אותו.


שמואל שכח את שאלתו הקודמת, התקדם למטבח והחל לחטט במסמכים שהיו מונחים על השיש. הוא עלעל במכתב מעיריית ירושלים ואחר אפילו טרח להרכיב את משקפיו לנסות להבין מה נכתב בו. הוא תקע בה מבט, "מה זה?"

במורת רוח כבושה סיננה, "השגתי לך חניית נכה כדי שיהיה לנו יותר קל לחנות ליד הבית."

"אני, נכה?" הבעה ספקנית נתלתה כמוקיון על פניו.

"כן, שמואל". השיבה נרגנת, "אתה נכה. אתה לא שם לב שרגל שמאל שלך בקושי מתפקדת?"

שמואל משך בכתפיו, "אני לא יודע."

בזמן שחזר לשבת בכורסתו ולבהות בטלוויזיה הכינה ארוחת צהריים בחוסר חשק. הפגישה הבאה עם ורד העובדת הסוציאלית הקלינית שהפיחה בה קצת אוויר, נקבעה רק ליום שני הבא והיא כבר ציפתה לה, אף שרק חלק מעצותיה של העובדת הסוציאלית הקלינית הצעירה היו מעשיות, וחלקן היו אמנם מלאות רצון טוב, אך בלתי ישימות ואפילו מעט מקוממות.

"את חייבת לסדר מחדש את החדר של עמי", פקדה עליה בטון מלומד, "זה לא בריא שהחדר שלו ממשיך להיות החדר שלו. אין טעם להפוך חפצים למיתוסים. תהפכי את החדר לחדר עבודה, לחדר משחקים לנכדים... " אבל מלכה לא הייתה מסוגלת. עמי, שכל כך אהב להתחתך ולהתגנדר, נהג לקנות חולצות יקרות וממותגות, ולפני כל יציאה מהבית בחן בסיפוק את בבואתו מול הראי וחייך אליה. ואיך תיפטר מכל החולצות שהיו הוא, איך תמסור אותן בלי לדמיין את הגוף שמילא אותן, בלי לראות אותו בעיני רוחה מקפל את שוליהן על כתפיו השריריות והשזופות, מצדד את ראשו ומיישר את הצווארון, בלי להתבשם מריחו הקלוש שעוד נידף מהן ולהעיף אותן כאילו היו סמרטוטים?

מעבודתה התפטרה לאחר האירוע המוחי של שמואל, שהצריך ממנה לטפל בו. מצבו הידרדר מיום ליום עד שכמעט ולא נותר זכר לבעל החיוני והחרוץ שהיה לפני כן. גם מצבם הכלכלי הפך להיות מעט דחוק. הם יכלו להתפרנס מקצבת הנכות של שמואל ומהפנסיה שלה, אבל הסכום הקצוב הזה לא אפשר לה בשום פנים ואופן לאשפז אותו במוסד סיעודי שעלותו עשרות אלפי שקלים בחודש. היא תטפל בו, החליטה נשוכת שפתיים. היא. היא. היא.

"גם מצבם הכלכלי הפך להיות מעט דחוק. הם יכלו להתפרנס מקצבת הנכות של שמואל ומהפנסיה שלה, אבל הסכום הקצוב הזה לא אפשר לה בשום פנים ואופן לאשפז אותו במוסד סיעודי שעלותו עשרות אלפי שקלים בחודש. היא תטפל בו, החליטה נשוכת שפתיים. היא. היא. היא."

רוב הזמן היא ריחמה עליו, וקיבלה בהכנעה את שאלותיו החוזרות ונשנות, איזה יום היום, איפה העיתון והיכן המפתחות. אך לעיתים התענתה בשאלה אם ייתכן שבעלה לא חטף שבץ מוחי, כפי שאבחנו הרופאים, ושזיכרונו לא נמחק באופן שרירותי, אלא התאדה, מתוך בחירה לחיות בזהות מחוקה, לצוף מעל פני המים ולסרב בחולניות עיוורת לקבל שעמי לא ישוב.

למחרת, לאחר שחזרה מהליכה מהירה בשכונה, הבחינה במכתב הרשום מהוצאה לפועל מונח פעור על השולחן במטבח. "מה זה?" שאלה את שמואל שנעמד לצידה והושיטה לו את המכתב. הוא הרכיב את משקפיו וקרא.

"לעמי יש חובות? מה, אין לו כסף? הוא לא עובד?" שאל והעביר משקל מרגל לרגל.

מלכה הרגישה שהיא יוצאת מדעתה, שאינה שולטת בעצמה יותר. היא חטפה ממנו את המכתב, "עמי מת", היא צעקה ואחר צעקה עליו שוב, "הוא נהרג בתאונת דרכים! הוא מת שנתיים לפניך."

שמואל נבהל. ארשת אימה התפשטה בפניו והוא נסוג, מדדה לכיוון ספת הטלוויזיה שלו. היא רדפה אחריו מנופפת מול פניו במכתב, "הוא מת. מת. ותגיד, הדוור היה פה? הדוור היה פה ואתה חתמת לו על המכתב הזה?"

שמואל הנהן ומשך בכתפיו.

"אתה לא מבין כלום. שום דבר אתה לא מבין." היא הייתה מיואשת, "אתה גומר אותי."

בידיים מכוסות זיעה קרה מלכה קרעה את המכתב והמעטפה לחתיכות קטנות שנפלו על השטיח, משמידה אותם, הופכת אותם ללא קיימים. שמואל שאל מבולבל מה היא עושה. מלכה התעלמה ממנו. הוא שוב הרים את קולו ושאל מה היא עושה. היא בכתה. מצער, מהקלה.

״בידיים מכוסות זיעה קרה מלכה קרעה את המכתב והמעטפה לחתיכות קטנות שנפלו על השטיח, משמידה אותם, הופכת אותם ללא קיימים. שמואל שאל מבולבל מה היא עושה. מלכה התעלמה ממנו. הוא שוב הרים את קולו ושאל מה היא עושה. היא בכתה. מצער, מהקלה.״