עודד לבנוני, מנכ"ל ובעלים של "עולם קטן"- חברה המספקת פתרונות תקשורת לווינית למקרי חירום בשטח במאמר שובה לב על המסעות בעולם וצמא לגילויים ולהרפתקאות חדשות.
מאז שאני זוכר את עצמי, נמשכתי באובססיביות לצאת לטבע. שיטוט של יומיים במדבר יהודה, חציה רגלית של הגליל או טיול לאור ירח בנגב- מרגע שלמדתי לארוז תיק לבד, נדיר שהייתי מעביר סוף שבוע של בטן גב בבית.
בצבא הרגשתי שהמרחבים מתחילים לקטון. הצמא לגילויים, להרפתקאות חדשות לא נתן לי מנוח. ידעתי שיש הרבה מה לראות במרחק של שעת נסיעה אחת מהבית, אבל היו הרבה חששות- השטחים נראו כמו ארץ זרה והפכפכה. בשלב מסויים הדחף גבר על ההיגיון שקרא להישאר בתחום המוכר, והתחלתי לטייל בגוש עציון ובסביבה, מחפש מעיינות ונופים שלא הכרתי. הייתי יורד למדבר יהודה דרך טרסות של כפרים ערביים, מדבר עם חקלאים יהודים וערבים, ומבקש מכולם המלצות לשביל שעלי ללכת בו. ושוב, התחושה הזו שמציפה- תחושת ראשוניות כשאתה מטפס על גבעה שאין לך מושג אם תמצא מאחוריה גדר מאיימת, שדה חרוש עם חמור עייף, או מעיין קר.
אותה כמיהה לצלול אל הטבע הלא נודע, נטול ההבטחות והודאות, היא שדחפה אותי גם לטוס למזרח אירופה, להרים הגבוהים של הקווקז והבלקן. ללכת בין בקתות עץ ישנות שנטועות על שפת אגמים או בעמקים פתוחים, מתחת לפסגות שנותרו לבנות. לנסות לתקשר בתנועות ידיים ושברי מילים עם מקומיים שמדברים רק ניב מקומי של איזו שפה סלאבית ואין לך מושג אם הם מכווינים אותך אל השביל או מציעים לך ארוחת בוקר.
עם השנים זה הלך והתחדד אצלי- כשאני מגיע למקום יפה, זה משמח אותי. אבל לעומת זאת כשאני מגיע למקום שמעטים הגיעו אליו לפני, ששילמתי ביזע ובעמל את מסי הדרך המובילה אליו- אז הריאות מתמלאות באוויר קר וצורב מתחושת הישג, והעיניים מתמלאות באור, גם אם סופת גשם דוהרת אלי במהירות, והשמיים מתכסים עננים כהים.
בדיוק במקומות האלו ההשראה מציפה אותי, דוחקת את המחשבות היום יומיות ומפנה מקום לדברים היצירתיים באמת.
בנפאל גיליתי לראשונה את אומנות ההליכה בגובה. כדי לטייל מתחת לפסגות ההימלאיה, הסתבר לי, לא די בכושר טוב ובנחישות. מה שהתברר כיכולת החשובה ביותר בדרך לכיבוש האוכפים של הלאנגטאנג ולגילוי הנופים של האנאפורנה, היא סבלנות.
כשהגובה לא מאפשר להתקדם במהירות, וכשאי אפשר לעלות ביום הליכה יותר מ-500 מטרים כדי להימנע ממחלת גבהים, אין ברירה אלא להתאזר בקיתונות של סבלנות. ספר טוב עוזר, גם חבילת קלפים לא תזיק.
כאן, כבר הייתי מודע מראש לאתגר- וגם לסכנה. יצאתי לטרק כשבבית יודעים איפה אני ומתי אני אמור לחזור, והיה לי מכשיר לוויני של "עולם קטן", שאיפשר לי לשלוח הודעת הרגעה בסוף כל יום, למשפחה. במקרה חירום, המכשיר היה משמש אותי כאמצעי לחילוץ- לחיצה ממושכת על לחצן המצוקה, מכל מקום בעולם- וחמ"ל שלם מתחיל לפעול כדי לחלץ אותך, גם אם זה ידרוש להקפיץ אליך מסוק.
גם הטיול בנפאל הסתיים אחרי כמה שבועות, וחזרתי לארץ. מי שמבין את עומק ההתמכרות יודע שהיעד הבא נקבע עוד לפני שפרקת את התיק בבית. הפירנאים הספרדיים, האטלס המרוקאי, הקצ׳קר הטורקי- כולם קוראים לי, ואל כולם אגיע, בצעד קל ובלב חפץ.
אודות עודד לבנוני
ממקימי ובעלי עולם קטן, תקשורת לווינית למטיילים - החברה שהביאה לישראל את לחצן המצוקה הלוויני למטיילים ופועלת בתחום כבר מעל 10 שנים. בעל דוקטורט באקולוגיה וחובב מושבע של טיולים ומסעות, הרפתקאות אקסטרים וטכנולוגיה.