נמלה / שולה ברנע

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי

עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת

ראיתי אותה שחרחרה עולצת. הייתה מדלגת אחר חברותיה תוך ביצוע עמל יומה. כשקודמתה החישה צעדיה, הדביקה אותה. יום סוער היה זה: רוחות נושאות עלים הועפו על גבן הקט, אך הן התמידו במלאכתן: הסטת העלים מהשביל והזזת פגרי חברותיהן ליד פתח מחילתן.

דבקתי לעקוב מקרוב אחר נמלתי המסוימת. רכנתי לבחון מהלכה ומעשיה סקרנו אותי. הבחנתי בילדה שקרבה למקום. נחרדתי. לשמחתי לא מעכה אותה. הגנן הגיח ובידו מכסחת דשא. למזלה, לא כסח אותה. בהתקרב אליה עכביש הזדעקתי. הוא דידה על רגליו הדקיקות, הזריק לגופה את רעליו והצמיתה. ינק נוזליה ללא שהייה. סיים סעודתו ופנה לדרכו. לו הייתה מפית בידיו, היה מנגב את שפתיו.

חיים תוססים התרחשו לרגליי ומעולם לא שמתי לב אליהם והנה באחת נקטמו. עקבתי אחר העכביש, כיצד סיים סעודתו ופנה לדרכו. תהיתי, ומה הלאה מכאן. התשובה לא התעכבה להגיע.

נעמדתי דוממת. חיים תוססים התרחשו לרגליי ומעולם לא שמתי לב אליהם והנה באחת נקטמו. עקבתי אחר העכביש, כיצד סיים סעודתו ופנה לדרכו. תהיתי, ומה הלאה מכאן. התשובה לא התעכבה להגיע. אחרי היצור המאוס בעל רגליו השעירות צצו חבריו ומשפחתו, החלו לעוט על שאר הנמלים כמוצאי שלל רב. ללא גינוני פתיחה, הם פעלו כמו מתחת שרביט של מנצח בקצב; בהזרקה, המתה, שיתוק ויניקה. נדהמתי והצטערתי על הנמלים העמלניות הזעירות. נכפתה עליהן מלחמה שאינה צודקת בעליל. בינתיים הגיעו העכבישים לשובע ונטשו.

השמש הפציעה והיום החל להאיר פניו. רוחות העלים פסקו מנשוב. שיירת פגרים נותרה על שביל הגישה למחילה. זיהיתי מספר זעום של נמלים חיות. ציפיתי למשהו לא ברור מראש. אחת הנמלים שנותרו לפליטה החלה לנוע לעבר תל חול חדש , דבקו אחריה חברותיה למצב, כמעט כמו רות בנעמי חמותה במגילה. התעודדתי בשבילן וחשתי את קרני השמש מדגדגות בעורפי ומחממות את צווארי. פניתי לביתי בהחלטה נועזת, אני הולכת לשנות כיוון. הן תמיד נמשכתי לעולם בעלי החיים וחמלתי עליהם, כשם שקיימת עמותה להגנת כלבים וחתולים, כך אהפוך להיות למגינת נמלים מעתה והלאה. לאחר החלטה זו, שיבחתי את עצמי על כך שהרעיון היה מקורי ופיללתי, שאיש לא יצחק עליי בגלל יוזמה זו, מילדותי החשבתי את עצמי ייחודית לרוב.

״הם פעלו כמו מתחת שרביט של מנצח בקצב; בהזרקה, המתה, שיתוק ויניקה. נדהמתי והצטערתי על הנמלים העמלניות הזעירות. נכפתה עליהן מלחמה שאינה צודקת בעליל. בינתיים הגיעו העכבישים לשובע ונטשו.״