קולנוע ישראלי בראי הזמן - מחווה לבמאים בשיתוף יום ההשראה הבינלאומי

מרצה: דקל חברוני

יצירת סרט קולנוע הינה תהליך ארוך, מורכב ולעיתים רבות אף מייגע. בתחילת התהליך ניצב במאי אשר מבקש לכוון, לדייק ולהפיק יצירה אשר תהווה מעין שיקוף של המציאות בה אנו חיים. ביום יום שךנו הקולנוע הישראלי מהווה זירה תרבותית אמיצה, תוססת, ובעיקר מאוד מגוונת. במהלך הסמסטר ביקשנו, דרך התמקדות ביצירותיהם של כ- 18 במאים ישראלים, להבין דבר מה על יצירה קולנועית ישראלית לאורך זמן. כל סטודנט קיבל שם של במאי מתוך הרשימה, ולאורך הסמסטר, בהתאם לבריפים שניתנו יצר תגובה בהדפס לגוף היצירה של אותו הבמאי תוך היכרות איתו ועבודותיו לאורך השנים. דגש חשוב בתגובה של הסטודנטים ליצירות היה המושג ״גילנות״ אשר מתייחס למימד הזמן והגיל בעבודה של היוצרים, וכיצד הוא משפיע על עבודתם ועל הדרך בה הם נתפסים ורואים את תפקידם בזירה הקולנועית.

דקל וגיא

לעיתים נדמה שביום יום שלנו אנחנו נוסעים במסלול המהיר מנקודה
לנקודה, זמן האקדמיה הוא דרך הנוף, האיטית והחוויתית.בזמן איטי, אין
הכוונה לאנכרוניסטיות וקפאון אלא דווקא זמן להשתנות ולהתאמות.
זו ההזדמנות של האקדמיה לייצר אימפקט ולא להשאר כשדה תיאורטי
אלא כמרחב המגיב למה שקורה סביבו,
וכל זאת ביתר שאת כאשר מדובר באקדמיה של העיצוב, שהרי לעיצוב
אין זכות קיום ללא הסביבה והחברה בה הוא פועל.
אנחנו במחלקה מאמינים שתכני הלימוד צריכים להיות בהלימה לצרכים
אמיתיים ולעשות ככל הניתן כדי לתרגם את הכח היצירתי לאנרגייה
המופנת לעשייה חברתית בעלת מסר.
לימודי העיצוב הם החוויה עצמה המאפשרת לנו לשכלל את הדרך בה
אנחנו משלבים ומשתמשים בדמיון שלנו, בחיפוש אחר מקורות השראה,
בהתנסות (וכשלון) וצבירת ידע פרקטי ופנימי.
ארבע שנים המהווים תשתית והזדמנות ליצור מפגשים בין אנשים, בין
תשוקה וחדשנות ולהבין בסופו של דבר שהציון האמיתי הוא לא התגמול
לסוף הקורס אלא הערך שבסקרנות ותהליך היצירה עצמה שמנביטה
מעצבים, אשר מקיימים דיאלוג מתמיד עם מה שקורה מסביב, והמנסים
להשפיע באופן חיובי על המציאות שלנו ולשמש השראה לאחרים.
״כי הרי יש בכוחו של האמן (המעצב במקרה הזה) לעורר את כוחות
הפעולה הרדומים בנפשו של הזולת (ניטשה).״

צחי דינר | עיצוב תקשורת חזותית | ראש המחלקה לתקשורת חזותית

עיצוב, גילוי, השראה.
אלו שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלו שלא שומעים את המוסיקה
אמר פרידריך ניטשה, אמירה שתמיד מחזירה אותי לחוויה שלי כשאני
מנסה להסביר מה זה אומר להיות מעצב. ברוב המקרים זה ייגמר בתחום
המילים ומחוות הידיים המשולבות עם מושגים שסביר להניח יסבכו עוד
יותר את השואל.
וגם אם נצליח איכשהו להסביר, די ודאי שאת התחושה עצמה לא יעלה
בידינו להעביר.
כמו לתאר ריקוד בלי לרקוד. בלתי אפשרי להסביר את השחרור במעשה
היצירה, את הגילוי ואת תחושת הגאווה וההישג של המעצב כשהצליח
למצוא פתרון ותוצר מקורי וחדשני. זה תמיד מאתגר לנסות להעביר
את תחושת הסיפוק של הרגע שבו כל הנקודות התחברו להם ליצירה
אסתטית ומשפיעה. השראה של רגע.
השראות העבר מוצאות עצמן צפות ומתחברות שוב בזמן הנכון.
זהו רגע מפגש של נקודות העבר, שיכולות להיות ארוע, יצירה אחרת,
ציטוט, מפגש, ספר, מילה, מקום, מוסיקה....
בתוך כל שטף הארועים ושפע הנקודות, אני מוצא את האקדמיה ולימודי
העיצוב, בייחוד בתקופה הזו כמרחב המאפשר את הגילוי, התפתחות
וההתנסות הזו, לאתר את מקורות היצירה וההשראה.
בזמן שברובד החברתי אנחנו נמצאים במסלול מהיר של מידע קצבי
רציף ומסחרר, האקדמיה מצליחה לקיים ערוץ זמן נפרד המאפשר את
המרחב להתבוננות ואבחנה.