בזן בודהיזם נוהגים לומר כי יש לעזוב את הבית כדי למצוא את הבית האמיתי. והרי זה מה שאנו עושים: נוטשים, עוזבים, שוכחים, נזכרים, מתגעגעים וחוזרים אל אותו הבית, הבית  הפנימי שהוא  השורש. הארץ. הבית, הבית האמיתי או המטאפורי. נושא  רחב וצר כאחד, אחיד ואקלקטי- הוא הנושא הפואטי המפריד והמאחד  את שירי האסופה שלפניכם. אף, שעל פניו נראה שאין נושא מוגדר ממנו, דומה שאין לנו מטרייה גדולה מזו, תחתיה מסתופפים עניינים כה רבים, חובקי עולם: מקום, משפחה, אהבה, ניכור, גלות, מלחמה, מוות, מולדת, זוגיות, ילדות, זיכרון, שכחה, הומור,  כאב וזעם... ולא בכדי אני מסיימת למנות ב-'זעם'....שכן שנה זאת, האסופה השישית המוקדשת ליום ההשראה, מוצאת עצמה מול טראומת  השבעה באוקטובר, החטיפה והשבי, חרדת המלחמה, מלחמת  חרבות ברזל, שכול ואובדן וזעם על מחדל. אלה המחלישים ומכים בנו ומאידך  מחזקים אותנו ואת אחיזתנו כשורש איתן באדמת הארץ והבית, שאין בלתם. והשירים שלפניכם פורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה, נכנסים ויוצאים מהבית  הפיזי והפנימי,  עוקרים ומכים…