את העוגיות של רחל מאופקים החליפו תבשילי המטבח המנצח

בטקס אות האבירות של מרכז פרס לשלום שכחו את אופקים. לא ייתכן שנשים שנלחמו ב 7 באוקטובר על הבית יישכחו תוך פרק זמן כל כך קצר. הצצה למאבק אקטיביסטי עם הפי הנד

אמצע אוקטובר, את הארץ שוטפות הלוויות, זו אחר זו, מאות. שבעה רודפת שבעה, אני מגיעה לשכונת מישור הגפן באופקים לנחם אבלים. לא, אני לא מכירה את המשפחה, אני שם כמו כל העם, ערבות הדדית ורוח של יחד. יחד נבכה יחד ננצח. התופת שפגשתי בשכונה הפתיע אותי, עוד ועוד שמות של אנשים טובים שכבר לא איתנו. אופקים שכלה בשבעה באוקטובר 48 מבנותיה ובניה.

בשבוע שעבר חזרתי לאופקים, העיר שנכנסה לי ללב ותושביה הפכו לחברים. הגעתי עם 50 חברות מ"120 מנהיגות מחברות", ארגון שייסדתי עם חברתי ד״ר עליזה לביא. נכנסתי לביתה של טלי חדד – הגיבורה שהצילה את בנה ותושבים נוספים תחת אש המחבלים,  והרגשתי שהגעתי למשפחה. שולחן ערוך עם מיטב המטעמים שאין לי מושג איך לאכול בתשע בבוקר... טלי כמו דודה בשיא, נוזפת בי לטעום תפו"א מוקרם. 

הדודה החדשה שלי | טלי חדד באופקים

חצי שעה אח״כ נשב כולנו, נשים שוות ושונות ונשמע אותה מספרת על הכאב, זה של השבעה באוקטובר וזה של היום. טלי ובנה איתמר הצילו חיים, הפגינו אומץ מעורר השתאות והנה המציאות הארצישראלית של פוסט אוקטובר מציגה את חמש עשרה דקות התהילה של גיבורות הברזל שנשכחו. את רחל מאופקים עם העוגיות שהפכה לסמל של תושייה, תעוזה ואופטימיות מחליפים משתתפי המטבח המנצח. 

טלי משתפת אותנו אודות חוסר ההכרה והכתף הקרה שלה היא "זוכה". היא מספרת שהתחושה שלה היא שאופקים נשכחה. היא מרגישה שנוח לכולם לתת פרסים והוקרה לכוכבות טיקטוק ואותן, אלו שנלחמו מול המחבלים בשכונה, שכחו מהר מאד. הכאב והאכזבה בקול של טלי חדד מפלח את ליבי. הוא מחזיר אותי, פרסומאית תל אביבית לילדה שהייתי והקולות ששמעתי בנשר עיר הולדתי. בעיר שקיבלה את שמה ממפעל מלט, שהאטרקציה הגדולה בה היה נוף של שתי מיכליות בטון בבתי זיקוק ה"לבניות", כינוי למגדלי קירור אימתניים שמהווים חלק משמעותי בקו הנוף. 

המסע אחורה בזמן החזיר אותי לחווית פריפריה, קיפוח עדתי של הורי ששוכנו במעברה ונשכחו, והנה קולה של סבתא ממשיך גם היום. סיפרתי לעצמי סיפור של שינוי שהתחולל, שנמחקה ההגמוניה הבלעדית ושמוקדי הכוח פתוחים לכולן. אבל מסתבר שזו רק אשליה שהתחזקה כששמעתי את טלי חדד מספרת בכאב שבמרכז פרס מחקו אותה ושנדרשו ארבעה חודשים בלבד כדי לשכוח את אופקים, ואיך זה שהם לא בנשימה אחת עם העוטף?

טלי  לא לבד. הכאב שלה העיר אותי להקשיב לקולות תושבי השכונה. שמעתי את נשות שכונת מישור הגפן, נשים שפניהן עיטרו שערים ושמותיהן הדהדו כותרות והודעות פוש לפני חודשיים. והיום? הפן המגדרי-מנהיגותי בולט בהעדרו בהכרה, בפרסים ואם נלך אחורה בזמן לגיבורות העבר אזי היעדרן ניכר במרחב הציבורי, בשמות רחובות, בגשרים שלא יקראו על שמן לעולם. 

מי יקבע איך ננציח את גיבורות הברזל? רק גברים? האם יש מדרג לכאב וכאב של עיר קשת יום פחות רלוונטי לנרטיב? אחיותיי זו המשמרת שלנו. בואו נגייס את היכולת וההשפעה המשותפת והמגוונת שלנו כרוח גבית וכשותפות לקול נשות אופקים - לקול אחיותינו. 

טלי דביר לבנת | תיקון אפשרי ועכשיו

ההיסטוריה הכתיבה שאופקים היא המרפסת האחורית, לא יתכן שאופקים לא בנשימה אחת עם העוטף. הכאב של נשות אופקים בכלל וטלי בפרט הוא על אפליה. 

אני מרגישה שזו השליחות שלי, של כולנו. למען הדור הזה, למען הדורות הבאים. זה הקול של ההיסטוריה שנכתבת ואנחנו לא ניתן שימחקו את בנות הפריפרייה, המזרחיות מהדפים. שהילדות שטרם נולדו ילמדו מה קרה פה בשבת השחורה, הדף של אופקים יכתב וזו השליחות שלנו, מי שלא שנולדה בתקופת הטבח תכיר את הגיבורות שנשכחו.

אני קוראת למקבלי ההחלטות ולכל מי שיש לו השפעה לתת ביטוי וקול לגבורה ולהכליל נציגה מאופקים. סוכנות המהפכה הזו לא נשארות מאחור.  אנחנו דורשות צדק חברתי ושוויון הזדמנויות - לא כקורבנות קיפוח, אלא כשוות בין שוות. יש עוד זמן לשנות, הטקס בסוף החודש ב-28.2, תיקון אפשרי ועכשיו. // חמישה ימים אחרי הביקור בבית של טלי ההחלטה שונתה וטלי תקבל מחר יום רביעי את האות במרכז פרס.

הכותבת טלי דביר לבנת, מייסדת יום ההשראה, אקטיביסטית ממייסדות 120 מנהיגות מחברות שהקים את ״ צו 7 ״ חמ״ל השכולות הגדול במדינה וביקר מעל 600 משפחות במלחמה. 

כרזה עוגיות עוטף | עיצוב: טלי דביר לבנת