• אורית מרלין-רוזנצוייג

הבור / רחלי ווקס

מתוך אנתולוגיית סיפורי ריפוי של יום ההשראה הבינלאומי


עורכת ראשית: אורית מרלין-רוזנצוייג

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת


את תולדותיה אני רואה על פניה. שני מכתשים זערוריים בסנטר, זכר לשתי אבעבועות רוח שאצבעותיה נגעו בהן אי-אז בילדותה. כמה צלקות שפצעי בגרות השאירו אחריהם על הלחי, בקרבת אוזנה השמאלית. כתמים חומים, צורתם של חלק מהם עגלגלה ושל אחרים אקראית יותר, מזכרת מחֹודשים של טיולים באפריקה תחת השמש, ממסעות ארוכים עם תיק גדול על הגב בין צמחיית סוואנה נמוכה ובעלי חיים שלווים, כי קרם הגנה זה רק לים. קמטי נחישות נוקשים, נובעים בקו ישר מפינות שפתיה ונמתחים מטה, מהיום שבו החליטה שלא תמתין עוד לגבר שייגאל אותה, לפני שיהיה מאוחר מדי. קמטי חיוך וצחוק רחבים שנפרשים כמניפות מפינות עיניה, מהיום שראתה את הזריחה על פסגת הקילימנג'רו, מהיום שסִפרה הראשון יצא לאור, מהיום שגילתה שהצליחה להיכנס להיריון. קמטי דאגה ועצב, קווים מאונכים חדים בין גבותיה שמתחברים על מצחה לשותפיהם האופקיים לפשע, שנחרטו כמו בסכין ממראֶה הבעת פניו המרה של טכנאי האולטרסאונד, מהשיחה הרצינית עם הרופאה, מרגעיה האחרונים עם תינוק בן שבועות בודדים שייסוריו עמדו להסתיים.

"קמטי חיוך וצחוק רחבים שנפרשים כמניפות מפינות עיניה, מהיום שראתה את הזריחה על פסגת הקילימנג'רו, מהיום שסִפרה הראשון יצא לאור, מהיום שגילתה שהצליחה להיכנס להיריון. קמטי דאגה ועצב, קווים מאונכים חדים בין גבותיה שמתחברים על מצחה לשותפיהם האופקיים לפשע"

את הבור שבחזהּ קשה יותר לראות. יש חולצה בדרך, סוודר, לעיתים גם ג'קט. אבל הוא שם. בשנים הראשונות ניסתה למלא אותו, עם עבודה, תחביבים, בילויים. אך היה זה כמו להשליך חלוקי נחל קטנים לתוך באר עמוקה, שאת העלייה שהם גורמים לה במפלס המים רק מכשור רגיש יוכל לאתר. עם השנים למדה כיצד לא ליפול פנימה, אם כי לעיתים היא עוד מועדת אל מעמקיו. ואז מטפסת לאיטה חזרה החוצה.

נעים לי להיפגש איתה. לפעמים אנחנו הולכות לראות יחד איזה סרט חדש בקולנוע. לפעמים משחקות שח. ולפעמים פשוט יושבות במרפסת שלה, מדברות ושותות יין. ואני יודעת שהבור תמיד שם, בקרבתנו. אבל אני יודעת גם שהיא הקיפה אותו בצמחיית סוואנה, הזמינה עדרי בעלי חיים שלווים לרעות בסביבתו והדליקה עבור שתינו מדורה חמימה לצידו. כשאנחנו יושבות יחד סביב האש שבליבה, אני יודעת שהיא משקיפה ארוכות על הטבע האפריקאי הפראי, מביטה לרגע אחד על הבור, ואז מוזגת מהפינג'אן תה מתוק אל כוס הזכוכית שבידי.

"ואני יודעת שהבור תמיד שם, בקרבתנו. אבל אני יודעת גם שהיא הקיפה אותו בצמחיית סוואנה, הזמינה עדרי בעלי חיים שלווים לרעות בסביבתו והדליקה עבור שתינו מדורה חמימה לצידו."