• אייל הראל

יום אחר / לאה בן שלמה

מתוך אנתולוגיית סיפורי שינוי של יום ההשראה הבינלאומי

עורכת ראשית: לאה בן שלמה

יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת


הבאתי גרב – היא לא קמה. אז הבאתי לה נעל – היא לא קמה. הבאתי שוב את הגרב, הקטן, הריחני. היא ליטפה אותי. אבל לא קמה. "איך ידעת שהתעוררתי?" היא שאלה בשקט.

איך ידעתי. אני שומע. אני יודע. אם זה רק חשוב לי, אני יכול לשמוע את העיניים נפתחות. אני יכול להריח חיוך. קשקשתי בזנבי בכל הכוח והוא פגע בדלת הארון. "שקט". היא אמרה אבל כבר התחילה לקום. מודאגת פן אעיר את האחרים. ווּף כמה אנרגיות צריך בשביל להבהיר דבר כל כך פשוט. מה לא ברור? הבאתי לה עוד פעם את הנעל הקטנה. אני יודע שזה לא שלך. זה של הנכד. לשלך יש ריח אחר. גם בסדר. אבל מה לא ברור במסר?

אני יודע שהיא לא כל כך מתלהבת ממני. כשהיא באה לבקר היא מחבקת את כולם. אלי היא לא כל כך מתייחסת. אבל עכשיו היא היחידה שערה בבית ואני כבר לחוץ. דלתות חדרי השינה סגורות. בני הבית ישנים. רק אליה יש לי גישה כי היא ישנה בסלון. אני הולך אל דלת היציאה עם גרב בפה וחוזר אליה. ושוב אל דלת היציאה. סוף סוף היא קולטת. צוחקת. וכשהיא צוחקת העולם משתנה בבת אחת. הבית מתמלא באור. "טוב. טוב." היא אומרת שב. חכה. לְמָה אני צריך לחכות? את רוצה להריח טוב? קחי גרב. לא. היא מסתגרת בחדר הרחצה. טוב. אני מחכה. גם מעבר לדלת אני מרגיש שהיא מסכימה להוציא אותי ואני יודע שהיום יהיה יום אחר מתמיד.

היא אינה ממהרת. מלטפת את השערות שלה עם מקל משונן. מה כל זה? את לא מבינה שלוחץ לי? עכשיו היא שותה משהו מסריח. כל הזמן ממלמלת ומלטפת אותי. "כלב טוב, קְוֶונְטִין." היא אומרת. אני יודע. אבל בואי כבר.


אני יודע שהיא לא כל כך מתלהבת ממני. כשהיא באה לבקר היא מחבקת את כולם. אלי היא לא כל כך מתייחסת. אבל עכשיו היא היחידה שערה בבית ואני כבר לחוץ.


סוף סוף היא לוקחת את הרצועה וקושרת אותה לצווארי. ווַאוּף. הזנב שלי משתולל. אנחנו יוצאים. היא מתדרדרת אחרי במדרגות. רגע. חוזרים. אני נגרר חזרה. רוצה למות. מה, היא התחרטה? אולי משכתי חזק מדי?

"מה אמרנו? " היא שואלת את אף אחד. אני לא אמרתי כלום אבל היא ממשיכה. "אמרנו טלפון ושקית ניילון. משקפי שמש ועוד משהו." ככה היא מדברת. "אמרנו" היא אומרת. כאילו שיש בה יותר מאדם אחד. אולי באמת יש בה יותר מאדם אחד.

היא לוקחת שקית ניילון. "רק עוד רגע. אין ברירה." היא מתנצלת. לוחץ לי, אני אומר לך! בשביל מה כל השטויות האלה?

סוף סוף אנחנו יוצאים ואני מאושר עד קצות הציפורניים.

ליד הבית גדר אבן נמוכה. אני בודק דואר. אף אחד לא השאיר לי הודעה. אז למה שאני אשתין לכיוון שלהם אם הם לא מתייחסים. בואי נמשיך. אני רץ קדימה והיא לא עוצרת אותי. איזה מותק. ממהרת אחרי. עוצרים ליד עץ. וואף, וואף, כמה הודעות יש כאן. שפע ריחות כלביות טריות. אני משאיר "לַייק" וממשיך הלאה. ועוד עץ שופע מסרים. אני משאיר מסר רטוב וקולח ומושך הלאה. בעץ הבא כבר כמעט לא נשאר לי. מילא. כמה טיפות זה מספיק כדי להצהיר על נוכחות. מגיעים לחורשת הקאקי. לא בא לי שם. יותר מדי המוני. בואי נלך. היא מסכימה אתי. נעצרת וקוטפת פרחים. בשביל מה זה? זה תופס לך את חוש הריח ומנטרל אותך. כשתפגשי את הזכר שלך איך תזהי אותו אם לא תוכלי להריח... "אי" היא אומרת. נדקרה מקוץ "ככה זה. בעיר כל פרח קוץ. במדבר זה הפוך," אני לא מבין אבל מצטער שכואב לה.

היא כל הזמן מדברת אתי, עם עצמה, עם אף אחד, עם העולם. אני מקשיב לפעימות הלב. אתם אולי אינכם מאמינים שכלבים יכולים לשמוע את הלב מדבר. אינכם יודעים שגם ילדים שומעים מבפנים. נו, טוב. אתם בני אדם וזה מצב מוגבל בכל מה שנוגע לשמיעה, להרחה ולנביחה.

אנחנו הולכים והולכים. היא מניחה לי להוביל. "אל תתרחק. אני לא אדע לחזור." היא אומרת. את זה אני יודע. היא אינה מכירה את הרחובות כאן. אבל מה בוער? בעצם בוער לי, אתם יודעים, אני הולך להתפוצץ בכל רגע. אני מחפש את המקום המתאים.

פתאום אני תופס שזאת הפעם הראשונה שהיא מוציאה אותי. יערה תמיד אומרת לה "אמא, לא כדאי לך. קְוֶונְטִין מושך חזק וזה לא בשבילך. "בכל זאת הייתה לי הרגשה שהיום יהיה שונה ועובדה. היא קמה ובאה אתי ואנחנו עכשיו ברחוב. אני לא מושך חזק ואין לה שום בעיות אתי. סתם דאגת, יערה.

אני מוצא מגרש חניה מקסים ומשאיר בו את חותמי. איזו הקלה. היא שוב מלטפת אותי ואומרת שאני כלב טוב. אני מחייך בזנב. כשהיא אומרת את זה אני מאמין לה, וטוב לי. "רגע." היא אוספת את חבילתי המרשימה בשקית ניילון, מעקמת את אפה ומחפשת פח אשפה לזרוק את זה. לא חבל? בני אדם הם לא ממש הגיוניים. יש כמה נחמדים שאני ממש מחבב. ויש אחרים...




בני אדם הם לא ממש הגיוניים. יש כמה נחמדים שאני ממש מחבב. ויש אחרים...

"כל הכבוד." היא אומרת. ואני מאמין לה. אני מניח את כפתי על זרועה. היא מחליפה ידיים, כי זה כבד לה. אני מניח את כפתי על זרועה השנייה ועוד פעם על הזרוע הראשונה. אני יכול להישאר כך לנצח. אנחנו ברחוב. שבת בבוקר. אין כמעט מכוניות בכבישים. שקט. שמש חיוורת, רוח קלה, אני מושך קדימה.

"בוא נחזור." היא אומרת מתישהו. אני מציית. אני יודע שזאת לא הדרך הנכונה הביתה. אני לא רוצה לצער אותה ולהוכיח לה שהיא טועה, וחוץ מזה נראה לי שהיא נהנית מהטיול לא פחות ממני. אז אני הולך אתה וזהו. עוברים למדרכה הנגדית. והנה עץ נחמד. תיבת הדואר שם עמוסה. גם הבטן שלי. מה אכלתי אתמול? אני מכופף את רגלי האחוריות. פוף! עכשיו ממש טוב לי. אבל היא לא מרוצה. "לא על המדרכה" היא רוטנת. ואחר כך מגבירה את קולה "מה עשית? אין לי עוד ניילון לאסוף את זה"

מה עשיתי? סליחה. חשבתי שזה בסדר. קודם אמרת לי כל הכבוד. אז למה עכשיו את כבר לא אוהבת אותי? בגלל שהחבילה קטנה יותר? אני יכול להתאמץ, לנסות עוד פעם. "טמבל." היא מוצאת גזיר עץ והודפת את מתנתי לכיוון האדמה שסביב לעץ כמיטב יכולתה. זה לא מאד מצליח לה והיא מתוסכלת. אני פוחד שהיא תתעצבן. אני יודע שפישלתי. הייתי צריך להיזהר. אני לא יודע ממה ובאיזו צורה. אבל לך תבין בני אדם.

פתאום היא צוחקת. "אתה יודע," היא אומרת, "זה קורה גם לאנשים, שמתכוונים לטוב אבל זה ממש לא." אני מזהה הבזק של תמונה שעובר בראשה. אינני מבין את התמונה, אבל כשהיא צוחקת השמש נעשית בהירה יותר, עלי העצים ירוקים יותר והריחות ברורים ומרתקים פי אלף. הייתי משתין עכשיו על כל צעד ושעל, רק מה לעשות? נגמר לי. העיקר שאירוע הביש עבר בשלום והטיול המרנין נמשך. אני מרוצה שהיא לא מוצאת את הרחוב שמוביל הביתה והטיול מתארך. אנחנו רגועים ופשוט הולכים והכול בסדר. ומזל שהיא בכל זאת מוצאת את הדרך כי היא כבר עייפה ועל סף תסכול. מצבי הרוח שלה משתנים בלי הרף. קשה לי לעקוב.


אני יודע שפישלתי. הייתי צריך להיזהר. אני לא יודע ממה ובאיזו צורה. אבל לך תבין בני אדם.

"רגע," היא אומרת. "אמרנו שנעלה ברחוב ונפנה ימינה..."

מי אמר למי? אני לא אמרתי כלום. ככה היא מדברת. כאילו היא יותר מאדם אחד. אני מוותר ומכוון ימינה. הייתי ממשיך לשוטט עד סוף הימים אלא שאני מרגיש שלא כדאי למתוח את הרצועה יותר מדי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

אנחנו שוב בבית. כולם עוד ישנים. אני שותה, אוכל ונדבק אליה. מה לעשות. התאהבתי בה מעל הראש. כמו שאומרים. בכל רגע מביא לה משהו. נעל, גרב, קובית פלסטיק. היא מלטפת את ראשי ומחבקת אותי. גם היא התאהבה? "כלב טוב, קְוֶונְטִין". וכשהיא אומרת את זה אני מאמין לה. אני טוב וטוב לי. מניח את כפתי על זרועה. היא מחליפה ידיים, כי זה כבד לה. אני מניח את כפתי על זרועה השנייה. והמשחק נמשך וחוזר. אני נזכר בטיול וזנבי מחייך. גם לבי מחייך. היום זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הוציאה אותי . אבל אני יודע שזו לא הפעם האחרונה. ואיך אני יודע?

כלבים יודעים.

באהבה.

ושתהייה לכם נביחה טובה .



כלב טוב קְוֶונְטִין



36 צפיות0תגובות
אנחנו מחפשים חדי קרן, פיונירים שיודעים לזהות תשוקה נדירה שזורה ברעיון חדשני ולפעול.  
אם מעניין אתכם לשמוע פרטים, להצטרף לקהילת ההשראה, לסייע או לקחת חלק ביוזמה מרתקת זו תגידו: אני, מלאו פרטים ונחזור אליכם 

© 2018 by one adv.    tel: 03-5613336  

  • Facebook - יום ההשראה הבינלאומי
  • Instagram -יום ההשראה הבינלאומי 7.5