• אייל הראל

מסע בעקבות האוריינט אקספרס


בילדותי שני ספרים הסעירו את הדמיון שלי: "סביב העולם בשמונים יום", הרעיון להקיף את העולם כפי שתיאר ז'וּל וֶרְן את המסע בספר ריתק אותי ובהמשך אגאתה כריסטי בסיפור בלשי נפלא "ברצח באוריינט אקספרס", מסע של 90 שעות ברכבת בין פריז לאיסטנבול ולא סתם רכבת מלון פאר על גלגלים, רכבת שחצתה והפגישה מדינות ותרבויות. לימים היו ספרים וסרטים נוספים שניווטו אותי לחיי נוודות ומסעות

כתב: יואל שתרוג


(בצעירותי עבדתי בחברה להגנת הטבע ובהמשך 17 שנים הייתי צלם ועורך הצילום של המגזין מסע אחר) שנים רבות של מסעות חובקי עולם, את המסע סביב העולם ב 80 יום גנזתי לימים אחרים, (יום יבא) אבל מסע בעקבות האוריינט אקספרס היה רק עניין של החלטה, שנים מסעירים את הדמיון שלי הסיפורים על "האוריינט אקספרס" רכבת נוסעים מהודרת, שפעלה במשך קרוב למאה שנה בין פריז לאיסטנבול. היא יצאה לדרך לראשונה ב 1883 וערכה את נסיעתה האחרונה ב 1977 הנסיעה אז בתחילת המאה, הייתה נסיעת מותרות. הנוסעים ישבו בתאים מפוארים עם כיורי רחצה, ארונות, מיטות נוחות ושאר פינוקים. קרון מסעדה סיפק ארוחות משובחות, ודיילים עמדו לרשות הנוסעים.




היה זה מלון פאר על גלגלים. הנסיעה הייתה יקרה, וקהל הלקוחות בהתאם. הרכבת הסיעה את אצולת אירופה ועשיריה, זו הייתה נסיעה רצופת תענוגות שערכה כ 90 שעות.

אוגוסט 2018 החלטתי שזה הזמן, לצאת לדרך ולשחזר את התוואי המקורי של הרכבת של לפני מלחמת העולם השנייה: פריז - שטראסבורג - מינכן - וינה - בודפשט - בוקרשט - איסטנבול, מסע של כשבועיים שאמור לחלוף על פני 6 מדינות שונות. 5:00 לפנות בוקר עליתי על הרכבת ממודיעין לשדה התעופה בן גוריון, ועליתי על טיסת בוקר לפריז בלי כרטיס חזרה לא ידעתי מתי ומאיפה אחזור. לפני 37 שנים טסתי לפריז אל הלא נודע עם כרטיס לכיוון אחד, למסע מופלא, שנתיים בהם התנתקתי מהמציאות המוכרת וקיבלתי שיעור נפלא לחיים, היו לי במסע הזה מפגשים מעצימים עם תרבויות, נופים, טעמים, ריחות, אנשים ובעיקר עם עצמי, הפעם יצאתי למסע בעקבות פנטזיה - "האוריינט אקספרס".

הקו המקורי לצערי כבר לא פעיל ושחזור המסלול המקורי הוא מסע ארוך יותר, בניתי פאזל שהתחיל בפריז בתקווה להשלים אותו באיסטנבול לאחר החלפת רכבות, עצירות רבות ושהייה בכל עיר בה הרכבת עצרה.

יצאתי לדרך להגשים עוד חלום......

פריז

פריז 7:00 בבוקר, קריר, אפרפר, העיר ישנה עדיין, הרחוב ריק מאנשים, בתי הקפה והחנויות סגורים. רק בבולנז'רי שבקצה הרחוב דולק האור, מאדאם זעופת פנים מסדרת על מדפים את הקרואסונים שרק יצאו מהתנור. אני גורר מזוודה כסופה ויורד למטרו. קפה ראשון של בוקר מול שורות של רכבות צבעוניות בתחנת הרכבת גאר דה לאסט. לוגם מהקפה ומתבונן ברציפים הגדושים בנוסעים בדרכם ליעדים מזרחה. כרוז המכריז בשלוש שפות על רכבת היוצאת לדרך, תמיד מרגיש זר בתחנות רכבת, אנשים אבודים גוררים מזוודות גדולות מנסים להבין מאיפה ומתי יוצאת הרכבת שלהם. אני צופה מהצד, מרותק להתרחשות, אם היה לי זמן הייתי נשאר בקפה שבתחנה זמן רב יותר.

נפרד בצער מכוס הקפה, צועד לרציף 23 עולה על הרכבת לשטרסבורג, מתמקם בקרון מס 18 מושב ליד חלון גדול , שולחן קטן, מוציא את המצלמה מהתיק . בשעה 8:20 בדיוק כפי שמפורסם בלוח הרכבות, הדלתות נסגרות הכרוז מכריז שהרכבת יוצאת לדרך והרכבת מתחילה לנוע, בהתחלה לאט לאט, כאילו קצת קשה לקטר, בכל זאת בוקר, נצמד לחלון, הדרך חוצה את החצר האחורית של פריז....

הרכבת יוצאת מהעיר ובהדרגה מאיצה, החלון נראה לי כמו מסך ענק המקרין מופע תעתועים המראות מתחלפים במהירות, פסים, עמודי חשמל, גרפיטי, מבנים תעשייתיים, שדות ירוקים, כפרים קטנים והכל

חולף במהירות. מדי פעם זה נראה כמעין קלידוסקופ גדול היוצר ערבוביה של צבעים וצורות – מופע מהפנט המזכיר לי חלומות ילדות, מעורר את הדמיון והמחשבה.

זו החוויה שדמיינתי, אותן מראות והרהורים שליוו את נוסעי "האוריינט אקספרס" בדרכם אל הלא נודע - איסטנבול.


בדרך למינכן

שטרסבורג

תחנה ראשונה שטרסבורג, העיר נראית כמו ציור מספר ילדים, אגדה צבעונית ויפה, טירות, גשרים, מלכים, נסיכות, סיפורי אהבה, אבל אני בסיפור אחר, לאחר יומיים בעיר, עוזב אותה אחר הצהרים, עולה על הרכבת משטרסבורג למינכן.

שטרסבורג מינכן

רכבת חדישה ומהירה, חברה גרמנית, המעבר מצרפת לגרמניה סמלי, חוצים נהר והופ אנחנו בגרמניה, לא עוצרים, הרכבת ממשיכה בנסיעה מהירה, שלושה שוטרים חמושים עוברים בין הקרונות ובוחנים את הנוסעים אחד אחד.... מזכיר משהו, חוזר בדמיוני לתחילת המאה הקודמת, זז באי נוחות במושב שלי... השוטרים נעצרים לידי, פונים לאיש שיושב במושב ממול, בודקים את הדרכון שלו, מדפדפים ומשיכים הלאה, אני נושם עמוק ושוקע בהרהורים.

שמור לי כיסא בקרון 22 אבל הסיפורים על קרון האוכל של "האוריינט אקספרס" שואבים אותי לקרון האוכל, זה לא כמו התיאורים על קרון מפואר כורסאות עץ, עם ריפוד מעור בצבע אדום, שולחנות עם מפות לבנות ואגרטל עם פרחים, שמפנייה, קוויאר, וגבינות צרפתיות משובחות, מלצרים ומיטב השפים של אירופה... לא בדיוק אבל מפתיע, מחליט לוותר על המושב השמור שלי ולעבור את הנסיעה בקרון האוכל.

הקרון מחולק לשני חלקים, בית קפה עם שולחנות לבנים וספות אדומות ומסעדה עם שמונה שולחנות, בין בית הקפה למסעדה מטבח קטן ובר, מתמקם במסעדה לצד שולחן קטן הצמוד לחלון, פסטורלי, אור רך של סוף היום, מלצרית גרמנייה עם סינר לבן, "לא מדברת אנגלית או צרפתית", מגישה לי תפריט בגרמנית, אני צמחוני ולשמחתי, המנות הצמחוניות מסומנות עם עלה ירוק, בין ביס ללגימה מתרווח, מרים את המצלמה, גונב הצצה דרך החלון, הכל ירוק, מידי פעם מצלם את שכני לקרון, יש בהם משהו שמזכיר לי את נוסעי הרכבת של אגאתה כריסטי, שיחות ערניות בגרמנית, צרפתית , אנגלית, ריחות של תבשילים עולים מהמטבח ומשתלבים נפלא עם ריחות הבירה והקפה, זה לא אמיתי....אני כנראה חולם!

נסיעה של כחמש שעות בקרון אוכל, בכל עצירה חלק מהשכנים שלי לנסיעה יורדים בתחנות שבדרך, אני מבלה את כל הנסיעה בקרון, מדי פעם אני קם, מתמתח, צועד לאורך הקרון הלוך ושוב, מצלם את הדרך מכל חלון מזדמן, השמש שוקעת לאט לאט הכל נצבע בגוונים של כתום והמראות, בפנים ובחוץ משתנים במהירות מסחררת .

פאתי מינכן, הלילה ירד, בקרון נוסעים בודדים, שקט, המלצרית מחליפה את המפות שעל השולחנות ומניחה עליהם תפריט של בוקר לנסיעה של מחר, היא מגישה לי אספרסו קצר עם חיוך של סוף היום, אני מתבונן בנוסעים שנשארו איתי בקרון, כל אחד שקוע במחשבות שלו ואני בין לגימה ללגימה, צורב בזיכרון תמונות אחרונות של חלום בקרון בין שטרסבורג למינכן, בין סיפור לאגדה, בין מציאות לדמיון.

הרכבת מגיעה למינכן בלילה, ביציאה מהתחנה שוטרים חמושים בוחנים כל זר, המלון שלי ממוקם 500 מטר מתחנת הרכבת, הדרך למלון עוברת בין מסעדות ובתי קפה של טורקים וזרים נוספים, השפה השולטת ערבית.



מינכן

יום ראשון בבוקר אני יוצא מהמלון לשוטט בעיר, מגיע למרכז העיר העתיקה הגדוש באינספור מסעדות, בתי קפה, חנויות, דוכני מזכרות, נגנים, פסלים אנושיים והמון המון תיירים, כמו כולם בשעה 11:00 צופה במופע שעון הגלוקנשפיל שבמרומי מגדל בית העירייה והמופע לא מרגש אותי כבעבר. העיר יפה אבל מרגיש בה חוסר נוחות, המוני מהגרים בעלי חזות מזרחית, השלטים בחנויות ובתי הקפה בערבית, מינכן ידעה ימים יפים יותר. בעבר ביקרתי בה מספר פעמים, היה בה קסם שלא מצאתי כיום, העיר השתנתה ואולי זה אני שהשתנתי.

מבלה בעיר את יום ראשון וביום שני עולה על רכבת בוקר לוינה.

מינכן וינה

רכבת חדישה נוחה ומהירה, מתמקם במושב השמור לי מול חלון גדול, ממקם את המצלמה על השולחן שלפני, לא מוריד את המבט מהחלון במשך כל הנסיעה. הרכבת חולפת על פני מרבדים ירוקים, אגמים, כפרים קטנים ויפים ועיירות מימי הביניים.

וינה

הרכבת נכנסת לוינה, מביט מהחלון, אני מוצף בזיכרונות מתוקים מהעיר, גורר את המזוודה הכסופה וצועד ברגל מכיכר קרל לכיוון בית האופרה, חם אבל אושר מציף אותי, העיר מדהימה, חוויה מתקנת אחרי מינכן, עוצר כל כמה דקות ומצלם. מתמקם במלון ברחוב אנה ויוצא לשוטט בין נגני הרחוב, בתי הקפה והקונדיטוריות.

אומרים על וינה שהיא "אם כל בתי הקפה בעולם", קודם נפתחו בה בתי קפה לאחר מכן, סביבם, בנו עיר.

מתעורר למחרת לבוקר וינאי קריר, אפור וגשום, העיר שונה מאתמול, השמיים מכוסים בעננים, האור רך ומפוזר, (מתאים לי כתאורה לצילומים בעיר) יוצא לחפש את וינה של ימי ה"אוריינט אקספרס", יש משהו שמהפנט אותי בלשוטט בעיר זרה, מרחוב אנה פונה ימינה, לא פותח את המפה, בוחר ללכת לאיבוד בסמטאות העיר, לא פעם כשמאפשר לעצמי להתנתק וללכת לאיבוד, אני מוצא את עצמי מחדש.

הגשם מתחזק, נעצר מול "Palais Ferstel" ארמון משנת 1860 בחזית הארמון תור ארוך של אנשים שמחכים בכניסה ל"קפה סנטרל", הממוקם בארמון, בית קפה מפואר שנפתח בשנת 1876, ישבו בו: הרצל, קפקא, קלימט, לנין, טרוצקי ועוד, בקרתי בו בביקורי הקודם בעיר, הפעם במזג אוויר הזה אני מעדיף מקום שקט ורגוע יותר, בכלל בנוגע לבתי קפה אני מעדיף אותם קטנים ורצוי בסמטה צידית ושקטה. בחלק האחורי של הארמון כניסה לפסג' Ferstel אני צועד פנימה, קשתות המעוטרות בציורי קיר צבעוניים, מעל הקשתות, תקרת זכוכית, ריצפה מצוירת, חולף על פני חנויות בוטיק קטנות ומספר מסעדות, מתמקם בקצה הפסג' בקפה "Beaulieu" בית קפה קטן, עם שיק פריזאי, בית קפה שקט ונעים שלא מופיע במדריכי המטיילים לוינה ולא ידוע לי על אף ידוען שישב בו.

מתיישב לצד שולחן עגול קטן בצבע שחור, צלילי הגשם מתמזגים עם שכשוך המזרקה שבקצה הפסג'.

מדי פעם חולפת כרכרה הרתומה לסוסים ברחוב הסמוך. פס הקול שיוצרים, הגשם, פכפוך המים במזרקה ורקיעות הסוסים על אבני הרחוב, משרה עלי תחושה נעימה.

המלצרית מוזגת לי מים קרים,(חשוב לפני הקפה) ומגישה לי ספל ורדרד עם מנה קצרה של אספרסו, עוגייה קטנה בצד וקנקן קטן של חלב חם, לגימה קצרה, עונג גדול, הקפה, חזק, במינון הנכון, מושלם! כיאה לבית קפה בעיר שהיא אם כל בתי הקפה בעולם.

הגשם ממשיך לרדת, לא ממהר לשום מקום, אני מזמין קפה שני, הפעם בתוספת קרם ברולה, הקפה מוגש בספל תכלת התואם את צבע צלחת הקרם ברולה, ביס קטן מהקרם, לגימה קצרה מהקפה, שילוב מנצח! הזמן עוצר מלכת.

התפאורה מושלמת ומעצימה את החוויה, בגלריה ממול בחלון הראווה רפרודוקציה לנשיקה של גוסטב קלימט. צייר וציור שמחזירים אותי בדמיוני לוינה שלפני מלחמת העולם השנייה, תחנה של "האוריינט אקספרס" בדרכה לאיסטנבול.

משוטט בעיר יומיים, חוזר לאותם אתרים שביקרתי בהם בעבר ומגלה אותם מחדש, רואה את העיר מזווית שונה, נעימה ורכה יותר, סוגר מעגל עם העיר ומהמלון מזמין דרך אתר הרכבות כרטיס נסיעה לבודפשט.




וינה בודפשט

הרכבת להונגרייה מיושנת אך נעימה, הנסיעה רכה, יושב ברכבת, ומתבונן בנוסעים שלצידי, כל אחד מכונס בתוך עצמו, הגברת שמולי שקועה בתוך ספר בהונגרית, הגבר שלצידה במהלך כל הנסיעה בוהה במסך המחשב שלפניו, הבחורה הצעירה מצד ימין מחוברת לאוזניות. מדי פעם הם מגניבים אלי מבט תמוהה ומנסים להבין מה אני מצלם כל הדרך.

בודפשט

בודפשט מקבלת אותי באהבה, העיר יפה, צעירה ותוססת עם חיי לילה מגוונים, מבנים מדהימים ודנובה כחולה שחוצה את העיר לבודה ופשט, עיר שחצויה בין עבר אפל וקודר למציאות חדשה. במלחמת העולם השנייה, ההונגרים החלו בחיסול יהדות בודפשט עוד לפני שהגרמנים נכנסו לעיר, הם גירשו אותנו וקיבלו במקום הקהילה היהודית המשגשגת המוני צוענים ומהגרים ים תיכוניים.

בודפשט בוקרשט

אני עוזב את בודפשט ברכבת לילה לבוקרשט, נסיעה של 17 שעות, מזמין מראש קרון שינה מבלי לדעת מה זה אומר, הרכבת אמורה לצאת מרציף 6 בשעה 19:00, אני מגיע לפני הזמן, ברציף עומדת רכבת הונגרית ישנה, חולף על פני הקרונות בדרכי לקרון 422 בכניסה לקרון עומד - אנדרה, נציג חברת הרכבת, הוא בוחן את הכרטיס שלי ומוביל אותי במסדרון ארוך וצר לתא 10, איזו הפתעה.... אומנם רכבת ישנה אך התא נפלא, תא אישי, מצד שמאל שתי מיטות, מוצעות לשינה עם סדינים לבנים ונקיים, כריות נוחות ושמיכות נעימות, מול המיטות בפינת התא ארונית עם מראה, כיור וברז , שולחן עבודה קטן, שקעי חשמל, לוח מתגים המקובע מעל הדלת, הכולל, וסט למזגן, מתג לתאורה ולחצן קריאה לדייל אנדרה - מסתבר שהוא מלווה את נוסעי הקרון עד בוקרשט, ממוקם בתא בקצה הקרון זמין לכל בקשה לאורך הנסיעה. אנדרה, במראה ובלבוש שלו מזכיר לי דמות מהסיפור של "אגאתה כריסטי" מנסה להיזכר בו ובתיאור של קרון השינה ב"רצח באוריינט אקספרס" - הודף את המחשבות ומתרווח בתא שלי.

הרכבת יוצאת לדרך, במסדרון קולות של התארגנות לשינה, סוגר את דלת התא, מתיישב בקצה המיטה התחתונה נצמד לחלון, מוקסם מהאור של סוף היום.

חושך, הלילה יורד, שקט, מכוון את טמפרטורת התא במזגן ומתמקם במיטה, מסדר שתי כריות מתחת לראש ומתכסה... מעולם לא ישנתי בתא שינה ברכבת (כחייל "ניקרתי" לא פעם ברכבת מתל אביב לחיפה). שוכב במיטה מהופנט מהנוף שבחלון, בשעה הראשונה של הנסיעה, ירח צר מלווה אותי בקצה הימני של החלון, מתמסר לטלטולי הרכבת, מרגיש כמו תינוק בעריסה, ונרדם שהראש לכיוון החלון, מדי פעם הרכבת נעצרת בתחנה לאורך המסלול, אני מתעורר מביט סביבי, לא מאמין. נרדם שוב, ושוב.

6:00 אור כחלחל של לפני זריחה הבוקע מהחלון מעיר אותי, מתיישב בקצה המיטה, מוציא את המצלמה מהתיק, נצמד שוב לחלון, השמיים בצבע אפור, סגול, כחול, ולאט לאט עולה מעבר לאופק שמש אדומה הצובעת את השדות במשיכת מכחול בצבעים אדום כתום צהוב, מרגיש כאילו נוסע בתוך ציור של ואן גוך. הרכבת פונה פנייה חדה ימינה, קרן אור נופלת על החלון ומאירה את התא, זווית הצילום שלי משתנה, יוצא למסדרון של הקרון , כולם ישנים , נצמד לחלון במסדרון הפונה מזרחה ולא יכול להפסיק לצלם.

7:00 השמש זורחת, חוזר לתא שלי, המראות של המרחבים, השדות והבתים הקטנים שלצד המסילה באור של הבוקר מרגשים אותי, אני מפסיק לצלם, בוהה בחלון וצולל עמוק עמוק פנימה.....

דפיקות בדלת התא קוטעות את המחשבות שלי, אנדרה עומד בפתח עם חיוך גדול "פייב מינט... בוקרשט"

יום חדש בוקרשט – רומניה, התארגנות אחרונה לפני הקטע האחרון, הארוך והקשה של המסע 20 שעות נסיעה מבוקרשט לאיסטנבול

בוקרשט

מתמקם במלון שהיה אחוזה של בנקאי עשיר בתחילת המאה הקודמת, מבלה את הערב בעיר, צועד ברגל למרכז העיר, ממליגה, פאפנש וקפה נפלא ב"אוריגו" בעיר העתיקה של בוקרשט, בבוקר עולה על רכבת טורקית, הנוסעת מבוקרשט, לאיסטנבול, דרך בולגריה. שלוש מדינות בנסיעה של 20 שעות.





בוקרשט איסטנבול

קטר דיזל ישן המחובר לשני קרונות בלבד, קרון רגיל וקרון שינה. לאור ההצלחה בנסיעה הלילית לבוקרשט, אני מזמין גם הפעם קרון שינה, בכניסה לקרון קיבל את פני נוגל, "דייל" טורקי , הוא מוביל אותי לאורך המסדרון בקרון ישן ולמזלי שוב מוקמתי בתא פרטי. שונה מהתא הרומני, אבל מספיק נוח להעביר בו נסיעה שכזו.

נוגל עובר בין התאים ומחלק לכל נוסע, כרית, סדינים, שמיכה, בקבוק מים, קרקרים וקרטון קטן עם מיץ דובדבנים, בכל זאת נסיעה ארוכה בלי קרון אוכל, לאורך הקרון נדלקים השלטים אסור לעשן! נוגל, מסתגר בתא שלו ומעשן כמו קטר כל הדרך ... הרכבת יוצאת מבוקרשט בשעה 12:45 מתארגן בתא לנסיעה הארוכה, מעולם לא חוויתי בהייה של 20 שעות מול אותו חלון, זמן נפלא להרהורים, חיים שלמים חולפים לפניך, ילדות, בגרות, אהבות, אכזבות, זוגיות, משפחה, יום לילה ושוב יום – 20 שעות של התנתקות טוטאלית, של חשבון נפש, של סגירת מעגלים. – מסע בזמן.... תרתי משמע.

המעבר מרומניה לבולגריה כמעט ולא מורגש, הכניסה לטורקיה מעוררת תהיות..... נידנודי הרכבת מרדימים אותי, 3:00 לפנות בבוקר נוגל דופק על דלת התא "טורקיש, פספורט" אני קם באי שקט, הרכבת נעצרת בתחנה שוממת, חושך, קריר, הנוסעים מורדים מהרכבת ומובלים למנהרה מתחת למסילה, משם עולים לרציף צדדי בו מתבצעת ביקורת הדרכונים כשעה, בעמידה לצד המסילה..... חוויה הזויה, המחזירה אותי לרגע לקטע מהסרט "אקספרס של חצות" חוזר לתא ב 4:00 בבוקר ומנסה להירדם לפני ההגעה לאיסטנבול.

10:00 בבוקר – איסטנבול, תחנת הרכבת סירקגי sirkeci שהייתה התחנה הסופית של האוריינט אקספרס אותה רכבת מהודרת, שהסעירה את הדמיון שלי, רכבת שפעלה במשך קרוב למאה שנה בין פריז לאיסטנבול, מסע של 3000 קילומטר שהסתיים בתחנה זו.


לילה בבוקרשט

איסטנבול

התחנה נמצאת קרוב לרציף אמינונו ולגשר גלאטאה, בחזית התחנה מוצג קטר הקיטור הראשון של האוריינט אקספרס.

בחלק הפנימי של התחנה ממוקם בית קפה הנושא את השם "אוריינט אקספרס" , יושב בבית הקפה עם הפנים לכיוון הרציף, צופה לכיוון המסילה ומזמין קפה טורקי, המלצר מגיע עם מגש נחושת עליו כוס מים, צלחת קטנה עם שתי חתיכות של רחת לוקום, ספלון קפה קטן ופנג'ן מתכת עם קפה חם וריחני, מוזג את הקפה לספל, נושם עמוק את אדי הקפה, לוגם לגימה קצרה של קפה, מאפשר לו להסתער על בלוטות הטעם, עוצם את העניים ובדמיוני חוזר לתחילת המאה הקודמת, שומע את צפירת רכבת הקיטור הנכנסת ברעש לתחנה, חריקות הבלמים, שריקת שחרור קיטור ואז שקט, הדלתות נפתחות ומהן מגיחים נוסעי הרכבת מפריז אחרי נסיעה של 90 שעות, הם יורדים לרציף המתמלא בנשים מהודרות עם שמלות מלמלה המסדרות על ראשן כובעים פרחוניים, גברים חבושי מגבעת שחורה לבושים בחליפה שלושה חלקים, מסדרים את העניבה ובזמן שהסבלים מורידים את ארגזי המסע של הנוסעים. מלצרים עם חליפות חומות מתרוצצים בין השולחנות ומגישים קפה טורקי, יושבי בית הקפה מחליפים ביניהם בקול רם חוויות מהנסיעה הארוכה ומשתפים בהמלצות מה עושים באיסטנבול.

פותח את העניים, הרציף ריק, אני האורח היחיד בבית הקפה, מסיים את הקפה ומתחיל לצעוד למלון.

באותם ימים באיסטנבול לא היה בית מלון ברמה הולמת לאכסן בו את הנוסעים המכובדים, ולכן החברה שתפעלה את הרכבת הקימה בעיר את מלון הפאר "פרה פאלאס"

הליכה של כ 10 דקות בסמטאות העיר מובילה אותי למלון שברחוב "פייר לוטי" מתמקם ומיד, יוצא למרכז העיר, אחרי מסע של 20 שעות ברכבת חייב להתאושש, ברחוב הסמוך "דיוואן יאלו" בסמוך לעמוד השרוף מדרגות היורדות ל- Cemberlitas חמאם ותיק ונעים, מזמין את החוויה המושלמת, טיפול 10.000 בדלפק הכניסה מקבל: מגבת, סבון קטן, כפכפי עץ ומפתח לחדרון קטנטן עם מיטה צרה ומתלה לבגדים.

בחדרון האישי, משיל מעלי את הבגדים שליוו אותי ב 20 השעות האחרונות, יוצא ממנו עטוף במגבת, כפכפי עץ וצמיד עם המפתח של החדרון שלי. נכנס לחלל המרכזי, אולם גדול ומעוגל במרכזו בימת שיש מוגבהת, לאורך הקירות ספסלי ישיבה מאבן לצדם, כיורים וברזי מים קרים.

בחלל כ 15 גברים נוספים העטופים במגבות, כאן כולם שווים, כולם עם אותה המגבת ואותם הכפכפים, אין הבדלי מעמדות, דתות, לא שעונים וכמובן שגם לא סמרטפונים.

יושב על ספסל האבן, חם, אדים מכסים את החלל, מדי פעם שופך עלי קנקן של מים קרים, כשאני מקבל את הגוון הנכון, אסלאן (אריה בטורקית) עושה לי סימן שהגיע תורי לטיפול ולעלות על בימת האבן שבמרכז החמאם, אני נישכב על הבטן, האבן רטובה, חמה ונעימה, מרפה את כל השרירים, אסלאן, טורקי צנום ושרירי מתיישב עלי ומפרק לי את הצורה.... הוא מעשה לי את הגב, הצוואר, הידיים הרגלים, הופך אותי, מסבן, מקרצף, משפשף, חופף ואז שופך עלי דלי של מים קרים. המים מורידים מעלי את הלכלוך, הקצף, הסבון ואת כל מה שידעתי, חשבתי או כל מה שספרו לי על העיר הזו. ובלי התראה מוקדמת דלי נוסף של מים קרים ששוטף מעלי את שארית הצרות הקטנות של חיי היום יום, את החששות וכל מחשבה אחרת.

"תישאר, אל תזוז" מצווה עלי אסלאן, הוא הופך אותי על הגב ממקם מגבת מגולגלת בין הראש שלי והאבן ועושה לי סימן, תנוח.



אני שוכב על הגב ובוהה בתקרה שמעלי, כיפת אבן מעוגלת המשובצת בפיסות זכוכית צבעוניות, האור חודר דרך הזכוכיות, הנשימה שלי נעשית כבדה הראיה מתערפלת האור הצבעוני צובע את האדים במופע נפלא, אני עוצם את העיניים, נושם עמוק מוציא את האוויר לאט לאט ומבין למה הגיעו לכאן נוסעי "האוריינט אקספס" ומבין גם, למה יצאתי בעקבות חלום למסע הארוך הזה.

חזרתי ממסע מופלא, בעקבות "האוריינט אקספרס". נסיעה של 3000 קילומטרים מפריז, לאיסטנבול ברכבות.

היה זה זמן מושלם להרהורים, זמן איכות שלי עם עצמי, התנתקות מושלמת, יושב שעות, מביט החוצה בנופים, צופה פנימה בחזיונות שמציפים אותי.

רכבת שדוהרת במהירות של 280 קילומטר לשעה ואני מנסה להבין, האם התמונות רצות בדמיוני, או שזו הרכבת שנוסעת, בעוד אני יושב מרותק, חסר תנועה וחולם.

רכבת שדוהרת קדימה, מזרחה ולוקחת אותי אחורה, נפשי יוצאת למסע בזמן ונודדת לזמנים ומקומות אחרים, כל שעת נסיעה חוזר אחורה וקדימה בשנים, זיכרונות ילדות של נסיעה ברכבת למפגש ראשון עם שלג בירושלים, נסיעה ברכבת לנמל חיפה ומשם בהפלגה לאיי ייוון (מסע ששינה את חיי, התאהבתי בפשטות, במרחבים, בתרבות היונית, במוזיקה, באוכל ובשותפה שלי למסע שהפכה להיות אישתי), ומשם מפליג בדמיון לרכבות של אירופה במאה הקודמת, נוסע ומנסה לחוות זמנים אחרים.






רכבת היא סוג של דימוי לחיים, היא בתנועה, נגד הזמן, נושאת אותי, את הזיכרונות שלי, החלומות, את הפחדים ואת התשוקות, לפעמים הדרך ירוקה ויפה ולפעמים היא חולפת במנהרות חשוכות. לפעמים ישרה וברורה ולפעמים מפותלת ומסתורית, האתגר הוא לפגוש את הרכבת הנכונה, לעלות בתחנה לקרון ולמושב השמור לי ורק לי, לפגוש את האנשים שמחכים לי, לדעת מתי להיפרד ולרדת בתזמון המושלם, מבלי לפספס את התחנה. החיים, הם דימוי לנסיעה ברכבת.....












177 צפיות
אנחנו מחפשים חדי קרן, פיונירים שיודעים לזהות תשוקה נדירה שזורה ברעיון חדשני ולפעול.  
אם מעניין אתכם לשמוע פרטים, להצטרף לקהילת ההשראה, לסייע או לקחת חלק ביוזמה מרתקת זו תגידו: אני, מלאו פרטים ונחזור אליכם 

© 2018 by one adv.    tel: 03-5613336  

  • Facebook - יום ההשראה הבינלאומי
  • Instagram -יום ההשראה הבינלאומי 7.5