מתוך אנתולוגיית סיפורי שינוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: לאה בן שלמה
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
לדיזנגוף, אני אומרת לנהג המונית. תל אביב נגלית לי שוב בכיעורה. אמנם אני מבחינה עכשיו בלא מעט מבנים חדשים גבוהים ומרשימים ששוברים את קו הרקיע, ומעניקים לה עוצמה של מטרופולין, אבל בכל זאת ממשיכה לראות בה עדיין את העיר הישנה הצפופה וחסרת החן הזכורה לי מתקופת ילדותי המאוחרת, שבה ניסיתי לאמץ לי אותה כבית, ולא ממש הצלחתי. בתוך התיק השחור אני נושאת איתי דפים יקרים המכילים מידע על העבר של משפחתי. ואני עושה את דרכי לכוון המבנה הישן כדי לנסות ולגלות עוד פרטים שלא מופיעים בדפים האלה, ואולי אוכל למצוא אותם שם, בתוך המקום המכיל ארונות ישנים, המלאים בשמות שהיו פעם אנשים. במקום שנמצאים מתנדבים מבוגרים שגם הם "ניצולי שואה" המחכים לעזור לאנשים כמוני שקוראים להם "דור שני".
בתוך המקום המכיל ארונות ישנים, המלאים בשמות שהיו פעם אנשים.
במקום שמנסים לחבר חוט אל חוט עד שתיווצר איזו רקמה, דקה ככל שתהיה. וגם אם יהיו בה המון חורים, עדיין תהיה זו רקמה שתוכל להילחם בכלום, בריק, באין. והכלום הזה, הוא הכי חזק כשלא נלחמים בו. לכן זה הכרחי לנבור ולחפש ולחטט כדי לנצח אותו.
"תוריד אותי כאן," אני אומרת לנהג, כשאני מזהה את שלוש הספרות על המבנה הישן. "אם תרצי שאחזיר אותך תתקשרי, הוא מציע ודוחף לידי כרטיס ביקור.
אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי, "תתקשרי ואני אגיע בכל מקרה," הוא אומר, כשאני מושיטה לו שטר של מאה. "מה את בעצם מחפשת שם?" הוא מחטט בקופסה קטנה כדי להחזיר לי עודף,
"את השורשים שלי" אני עונה.
"טוב, שורשים זה הדבר הכי חשוב. אז תיקחי לך את כל הזמן שאת צריכה ושיהיה בהצלחה" הוא אומר, ואני כבר יודעת שאחזור איתו. את צילה המזכירה אני פוגשת מיד בכניסה. "הגעת ביום לא מתאים" היא אומרת בטון מתנצל. "המתנדב שהיה צריך להגיע היום, פשוט חלה. כנראה שתצטרכי לבוא שוב. אבל אם את כבר פה, אז בואי שבי. אני לא ממש יכולה לעזור לך, אבל אני יודעת להקשיב."
צילה מתעניינת לשמוע את הסיפור שבגללו אני כאן, ואני מהרהרת לעצמי - כמה סיפורים כאלה היא שומעת בכל יום? ובכל זאת מוצאת את עצמי מספרת. היא מגלה קשב רב. שואלת שאלות ומביעה את דעתה. ואני מתמכרת לכושר ההקשבה שלה ולהבנה שהיא מגלה, עד שאני כמעט שוכחת שאצטרך לבוא שוב. כאשר השיחה שלנו מתחילה להתרחב ולהתארך, מציעה צילה קפה.אני מהנהנת והיא נעלמת לתוך מטבח קטן, אותו אני מצליחה לראות מזווית העין, וחוזרת עם שני ספלים ישנים וגידמים שנשארו בלי ידיות, אבל רואים שפעם היו להם.
צילה מתעניינת לשמוע את הסיפור שבגללו אני כאן, ואני מהרהרת לעצמי - כמה סיפורים כאלה היא שומעת בכל יום?
"את השינוי בחיי עשיתי לפני כארבע שנים" אומרת צילה "הוא היה בעצם בעל נהדר. אפילו את הקפה הגיש לי למיטה. שלא תתאמצי, היה אומר. ואני באמת לא התאמצתי. לא התאמצתי לדעת מי אני. לכן המשכתי לקבל קפה למיטה בכל בוקר. עד שבבוקר אחד לא רציתי יותר קפה למיטה. אולי רציתי להתחיל להתאמץ. אז התחלתי בכך שהכנתי לעצמי את הקפה שלי, ואפילו לא שתיתי אותו במיטה אלא בהודו".
"בהודו"?
"כן," היא לוקחת עוד לגימה ומגלה שלא נשאר.
"החלטתי לנסוע להודו. אולי שם אמצא תשובות לכל מיני שאלות שלא ידעתי את מי לשאול, והחלטתי לשאול את עצמי בתנאים שבהם שום דבר לא יפריע לי לעשות את זה. ושם בהודו, אין לך הרבה ברירות.
לא רדיו, לא טלוויזיה, שום דבר חיצוני שיסיח את דעתך. ואת חייבת, פשוט חייבת להיות עם המחשבות שלך. לעשות בהן סדר. לשוחח איתן. דבר שלא עשיתי הרבה הרבה שנים.
"כשחזרתי, פשוט ידעתי." היא ממשיכה "שהוא יקבל את זה מאוד קשה. הוא ניסה להשתמש בכל הכלים שהכיר כדי לשנות את ההחלטה שלי אבל אני כבר הייתי נחושה. אחרי פחות משנה כבר לא היינו יחד. אחר כך פתחתי את כל קירות הבית. מה זה פתחתי, פשוט קרעתי אותם, ויצרתי לעצמי חלל גדול עם המון אור ומרחב ושקט וכלב וחתול."
"ובדידות?" אני שואלת. "לחיות לבד מתוך בחירה זו לא בדידות" אומרת צילה.
אני מנסה להאמין לה ולא יודעת איך.
"ספרי לי על הבית החדש שייצרת" אני מבקשת, מנסה לדחוס את הפנטזיות שלי לתוך המציאות שלה.
"את יודעת מה? היא אומרת פתאום, בעוד פחות משעה אני מסיימת לעבוד, אז הכי טוב שפשוט תבואי ותראי בעצמך."
כשעה מאוחר יותר, אנחנו רובצות על השטיח האוריינטלי שלה, מוקפות בכלב ענק וחתול שמן וגדול שלא מפסיקים לרחרח וללקק את האורחת שפלשה אל ביתם, ולא מוותרים, עד שאני קצת נכנעת וקצת מאפשרת, אבל עדיין לא מסוגלת לגעת בחזרה.
"בואי ותראי את הנוף של הים שלי" אומרת צילה, מדגישה את המילה שלי. ואני ניגשת אל החלון הגדול, מסיטה את הווילון, ומגלה בתים כעורים המסתירים את הנוף.
"את יודעת," אני אומרת "בכל יום בשבע ועשרים אני רואה מהחלון שלי את הכדור האדום שוקע אל תוך הים", אני מתקשה להסתיר את האכזבה שגיליתי מאחורי הווילון.
"את גרה בכפר?
"לא ממש. אבל ביישוב ירוק. על גבעה."
"לי אין כדור אדום שצולל לים, אומרת צילה, אבל את הצבעים של השקיעה אני כן מצליחה לראות. וכשאפשר לראות את הצבעים אז אפשר גם לדמיין את השקיעה".
ואני לא ממש מעיזה להאמין לה.
"תבואי שוב" היא קוראת אחרי, כשאני יורדת ארבע קומות במדרגות הישנות והתלולות לכוון המונית שמחכה לי עם אותו הנהג.
"לי אין כדור אדום שצולל לים, אומרת צילה, אבל את הצבעים של השקיעה אני כן מצליחה לראות. וכשאפשר לראות את הצבעים אז אפשר גם לדמיין את השקיעה".
"נו, איך היה?" שואל הנהג, לקח לך המון זמן. לפחות מצאת את מה שחיפשת?
"עוד לא" אני עונה." עוד לא". וכבר לא בטוחה שאנחנו מדברים על אותו החיפוש.