מתוך אנתולוגיית סיפורי שינוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: לאה בן שלמה
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
בשעה שהצרות נחתו על בני משפחת סולטן כאילו היו חלק ממטר של ברד כבד, אמא של שלמה תמיד הקפידה לומר שבחירת שמו הייתה מובנת מאילה עבורה וזה כי קיוותה שהוא, בשונה ממנה, יהיה שלם עם כל מה שקרה ועם כל מה שיקרה. שיוכל לאמץ בזרועות פתוחות את מה שנופל בחלקו בלא רצון משתק לשנות את כוח הכבידה. ובעצם מתן שמו, בבוקר יום ברית המילה, היא יצרה מן מחויבות כזו שבה שום עורך דין לא התבקש לקשקש חתימה רשמית ובכל זאת נדמה היה לכל המעורבים שבאותו הרגע נחתם מסמך מחייב.
לא פעם ולא פעמיים הרהר שלמה שאם הייתה ניתנת לו האפשרות להתנער מן החוזה הכבד מבלי שהדבר יפלח לב דואב של אם, היה בוחר להחליף את שמו למשהו פחות משתק ויותר קליל כמו גיל, שי או אור. כי כמה ששלמה הבין שמבחינה הגיונית אין לו על מה להתלונן והשתדל להכיר תודה על מה שזימן לו העולם הזה, בסופו של יום תמיד נשאר עם תחושה שלמרות ההנאה הרגעית, חסר לו דבר מה. שהכול טוב ונחמד אבל זה פשוט לא זה. שאולי אין טעם במאבק והעקר אחר עוד גיחה לחו"ל או ברכישת שעון יד חכם של אפל. שאין חדש תחת השמש ושהכול חוזר על עצמו במין סתמיות שוחקת, ומה זה בעצם משנה אם בסוף הדרך הוא, הפסיכיאטרית החמודה שרשמה לו את הכדורים וההומלס המזוקן שמקבץ נדבות דרך קבע ברמזור שבכניסה לעיר, כולם ישובו אל העפר ובעוד מאתיים שנה מהיום לא יזכרו באיזו חלקה כל אחד מהם מתפנן על הגב ומתפורר לו לאיטו.
בשארית אלומות האור של יום בודד אחד ומחשבה אחת יותר מדי, העצב השתקע בחדרי ליבו כמו היה אורח קבע שהקים מאהל מחאה ומסרב להתפנות, ושלמה חשב שבמתכונת הנוכחית כל העסק הזה שנקרא החיים לא מתאים עבורו ואם לא יקבל בקרוב תשובות אמתיות גם הוא יכול להתחפש לאלוהים ולשחק בקוביות.
ריח טל קיצי נישא באוויר, צליל שעון מעורר מתמשך ושחוק היווה עדות לסיומו של ליל שימורים. שלמה נע ונד בין ערפל מחשבותיו לבין התבוננות בכתמי גרגירי הקפה שהתמוססו לאיטם בכוס זכוכית סדוקה. הוא הרים את הכוס לכיוון שפתיו והוכה בתדהמה מכך שאף פעם לא שם לב להתגייסות ולמאמץ שרירי כף היד המושקעים במשימה כה פשוטה. מבלי לשתות אף לא לגימה אחת שלמה קם באבחה ממקומו ולבש בחיפזון מכנסי ג'ינס משופשפות וחולצת טי-שרט ירוקה מיום האתמול. שלמה השאיר את דלת ביתו פתוחה, כאילו לא התכוון לחזור והוא אדיש לאפשרות שיילקח דבר מה מתכולת הבית.
שלמה חשב שבמתכונת הנוכחית כל העסק הזה שנקרא החיים לא מתאים עבורו ואם לא יקבל בקרוב תשובות אמתיות גם הוא יכול להתחפש לאלוהים ולשחק בקוביות
בין רחוב ללא מוצא שמצא זיווג עם סמטה צרה צבועה בצבעי הקשת הוא מצא עצמו יורד במדרגות אבן מתפוררות ודהויות שהובילו לרצועת חוף שוממה, שם חלץ סנדלי שורש אפורות והחל מתהלך ברגליים חשופות על אבני חצץ וחלוקי נחל גסים שהתחלפו אט אט במגע גרגירי חול שהתבשלו בשמש בוקר חמימה.
שלמה פסע שעה קלה על שפת הים, מאפשר לחול להיכנס בין רווחי בהונותיו ולריח הים המלוח להיאחז בשערות נחיריו המתפתלות שכבר מספר חודשים שלא ביקר בהן קוצץ השיער. עיניו נעצמו, הוא קפא במקומו משל היה אשת לוט, נשימתו התעמקה, אוויר נכנס מלוא הראות, ולרגע קט מחשבותיו הפכו לענני נוצה קלילים. מבטו פנה מטה ושפתיו רעדו קמעה, התקמרו והתקערו לסירוגין. שלמה הרגיש כאילו הוא נמצא פה ושם ובכל מקום. מתוך הכתם העיוור שבעינו יצאה לדרכה דמעה מאספת בכוונתה להתמסר לכוח הכבידה, אך משב רוח של קדם החל מייבש אותה בניסיון למנוע ממנה להגשים את ייעודה.