מתוך אנתולוגיית סיפורי שינוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: לאה בן שלמה
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
היא בוהה בקלף שבע תלתן שמרצד על המסך, צריכה את המשחק הזה יותר מהקפה של הבוקר. אולי היום היא סוף סוף תעלה שלב.
הזוי שזה מה שמעסיק אותה. לפעמים היא מסתכלת על עצמה מהצד ולא מזהה את הילדה שהיו לה הציונים הכי גבוהים בחמש יחידות, זו שתלו על החבל שלה חלומות. איך נתקעה בשלב הזמני של 'רק לעזור לאימא בחנות עד שתחליט מה היא רוצה ללמוד באוניברסיטה'.
היא ניגשת למטבחון להכין קפה, לוחצת על מתג הקומקום החשמלי, עומדת וממתינה למים המבעבעים. אף אחד לא סיפר לה ש"לעשות עליָה" זה מים שנמצאים כל הזמן בנקודת רתיחה, ולא לחיצה חד־פעמית על מתג.
בכתה ט', כשחברותיה קיפצו בקלילות בין חוג מחול לפעילות בתנועה, היה עליה להשתלב במהירות באוטוסטרדה של החיים. ללמוד לדבר עברית של צַבּרים, להעלים את המבטא, להיות התלמידה הכי טובה, להתגייס לצבא, לעשות את השְביל.
לפעמים היא מסתכלת על עצמה מהצד ולא מזהה את הילדה שהיו לה הציונים הכי גבוהים בחמש יחידות, זו שתלו על החבל שלה חלומות.
החלום 'מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה' הסתכם עבורה בשתי מילים – להיות ישראלית. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תתפשר על עבודות, כמו הוריה, שהשאיפות שלהם התפוררו לדגל מחורר של אכזבות. היא לא תחזיר מוצרים מעגלת הסופר למדף, אלא תבחר בנייר הטואלט הוורוד הרך, זה עם הכלבים, ולא תסתכל על המחיר.
מתג הקומקום קופץ ומבהיל אותה. כבר שכחה מה זה להרתיח את עצמה לנקודת השיא.
"מאמו, להכין לך Café au lait?"
היא מניחה ליד הספל הלבן עוגייה בצורת פרח ועליה ריבה דביקה, יודעת שעד הצהריים מאמו לא תעצור להכניס דבר לפיה. סיכות כסף דקות בין שפתיה הקפוצות, ואצבעותיה המיומנות מעבירות את הבד המחוספס תחת שיני המכונה. המעצבת הדגולה מפריז מצֵרה מַדי א' של חיילות.
כבר שלוש שנים היא מנהלת את העסק המשפחתי- בוטיק לשמלות כלה ושמלות ערב. מילים מכובסות לחנות של תיקוני תפירה. לכאן מגיעים בעיקר הצרפתים והזקנים, וכמובן, החיילות שחייבות להצר את המדים מהיום להיום. אחרים כבר לא טורחים לתקן שום דבר.
רעש הגשם הניתך על גגון הפלסטיק בכניסה מכין אותה ליום שקט ללא הטרדות. כבר אין לה סבלנות לאף אחד. נו, היא מחייכת לעצמה חיוך מריר, אולי זו הוכחה שהיא כבר ישראלית.
"מאמו, C'est prêt. להביא לך?"
היא שומעת מעבר לווילון את מאמו שטורחת מהבוקר סביב לקוחה חדשה, מפזרת הבטחות של formidable, ו"כמה זה יושב יפה" ובעיקר "לא יאמינו שאת הסבתא של הכלה." כולן רוצות לחזור אחורה בגיל, רק היא רוצה לדלג שני עשורים מכאן. מאמו עסוקה עם הצרפתייה הקשישה והיא כבר מבינה שהקפה שהכינה יתקרר ושופכת את תכולתו לכיור הקטן. תכין לה חדש כשתסיים.
היא חוזרת למסך. קלפים דפוקים המחשב שם לה היום. אוף. מתי סוף סוף יגיע הג'וקר שלה? פרסומת להופעה של עידן רייכל קופצת מולה. אולי תזמין כרטיסים, תחכה למישהו שיבוא ויחבק אותה ככה, אולי בשלושה חודשים עד להופעה יתחולל איזה נס? אולי תמצא אהבה? היא מדמיינת שתגיד למון שרי שלה: איך ידעתי לשמור לך מקום.
היא מחזיקה את עצמה שלא לגלוש לדף של אייל. כבר חודש ויומיים לא נכנסה להציץ בדלת המסתובבת שהייתה אמורה להיות שלה. היא מנסה להיגמל מההרגל שאימצה, לבחון בדקדקנות את התמונות שהאקס שלה מעלה עם בחורות זוהרות בזרועותיו.
אולי בשלושה חודשים עד להופעה יתחולל איזה נס? אולי תמצא אהבה? היא מדמיינת שתגיד למון שרי שלה: איך ידעתי לשמור לך מקום.
מכל השמות בעולם הוריה בחרו לקרוא לה אהבה. חתיכת שם שמו על הכתפיים שלה. כמו האתיופים שקוראים לבנות שלהן ירושלים. אשליה של אהבה שהיא סוחבת לכל מקום. אהבה בלי אהבה. כמו הנושאים את שומנם העודף הבולט למרחוק כאות קלון.
אל תדאגי, Ton amour יגיע. כמו כפפה לַיָד, ככה אני מצאתי את אבא שלך. ממש כמו בסרטים, בין המדפים בספרייה של הסורבון. הקול של מאמו מהדהד בראשה, ואנחה רכה בוקעת מפיה. מכל הביטויים שמאמו למדה באולפן במרכז הקליטה את ה'כפפה לַיָד' היא אימצה בחום ונהגה לשבצו בכל הזדמנות. אולי משום שהזכיר לה את פריז הרומנטית והקרה.
כבר שעה מרגע שאהבה סובבה את השלט 'פתוח/Ouvert' ואף אחד לא נכנס. החזאים הפחידו את כולם בסופה. כולה קצת גשם. מכל דבר עושים פה דרמה במדינה הקטנה הזאת. רק מהדברים החשובים לאף אחד לא אכפת.
הפייסבוק כאילו עושה לה היום בכוונה, ומעלה זיכרון של געגוע. תמונה שלה ושל פאפא לפני ארבע שנים, כשסיימה את הקורס בצבא. הנה היא במדי זית מבריקים ופאפא שלה מתפוצץ מגאווה. הבת שלי חיילת בצבא של ישראל, סיפר לכל חולה ומלווה, נופף בתמונה מנקודת התצפית בכורסה הקבועה שלו במחלקת הדיאליזה בתל השומר.
המבטא הצרפתי שיגר אותה היישר להיות מש"קית ת"ש לחיילים בודדים, אפילו שהחלום שלה היה להגיע לגדוד, להתמזג עם הלוחמים אי שם בבסיס מרוחק. אבל כשפאפא נאלץ להגיע בכל יום לדיאליזה, אהבה הבינה שעדיף שתהיה לוחמת במשפחה, זו שנושאת בבית את האלונקה.
כשחברות הציעו לה לצאת עם דן, שעלה לפני חמש שנים מצרפת, טענה שהיא רוצה רק ישראלי, כזה שנטוע חזק חמישה דורות בארץ. שיהיה קיבוצניק, חכם, גבוה ממנה לפחות בחמישה סנטימטרים, שישאיר טיפ נדיב במסעדות ושישקיע בכל יום הולדת. רשימה שהלכה והצטמקה עם השנים, ונשאר רק שיהיה. שיהיה מישהו שיאהב.
אהבה נזכרת איך בגיל ארבע, חזרה עם הוריה מאירוע משפחתי בשעת לילה מאוחרת. טלטולי הדרך, המוזיקה השקטה ברקע והלחשושים של הוריה נעמו לה והיא נעה בין ערות לשינה קלה. כשפאפא כיבה את מנוע המכונית בחניה היא התעוררה ופקחה עיניה, אך מיד עצמה אותן שוב והעמידה פנים שהיא ישנה כדי שפאפא ירים אותה בזרועותיו ויישא אותה לחדרה. גם כעת היא יכולה לחוש את זרועותיו החסונות, לשמוע את נשימותיו המתנשפות ואת הדופק המהיר בשעה שנשא אותה לקומה השלישית בבניין.
פאפא הניח אותה בעדינות על המזרן, חלץ מרגליה את נעלי הלכה השחורות, הסיר את גרבוני התחרה הדקים, החליף את החצאית האדומה החגיגית במכנסי הפיג'מה הנוחים. פאפא כיסה אותה בשמיכה הרכה והחמה והידק סביבה חזק חזק, כמקבע אותה לתוך מסגרת השומרת עליה. הוא נשק ברוך למצחה ולחש לאוזנה, Bonne nuit, princesse, נתראה מחר בבוקר. ואהבה המתוקה השיבה לו בשיני חלב מחייכות Bonne nuit, פאפא. ושניהם צחקו לתוך החושך.
מאז חלפו יותר מעשרים שנה. המסגרת השומרת עליה נסדקה והאחיזה האיתנה של פאפא התפוגגה. מה היא כבר מבקשת בחיים האלה?. נו, כל כך Compliqué? הצרפתית שמשתרבבת לה לאחרונה לתוך המחשבות נדבקת כמו מסטיק סורר הנצמד לסוליה של הנעל ולא מרפה. ככל שהיא מנסה להיפטר ממנה, היא מתעקשת להזכיר – את לא באמת שייכת לכאן.
פעמון הדלת מחזיר אותה למציאות האפורה.
"סליחה, אפשר למסור משהו לתיקון?"
"S'il vous plaît," בבקשה. אהבה מרימה מבטה אל בחור הגבוה האוחז בידו קסדה כסופה של אופנוע.
"את חושבת שאפשר לתקן את זה?"
"בטח. אין בעיה," אהבה עונה עוד לפני שהיא בוחנת את הקרעים.
"הכלב שלי. אני יודע, שזה נשמע כמו תירוץ." הצחוק שלהם מתמזג יחד. "סיפור ארוך," הוא מוסיף.
"דווקא יש לי זמן לסיפורים ארוכים. אפשר להציע לך לשתות משהו חם?" אהבה מופתעת מהתעוזה שלה שמגביהה ראשה.
"למה לא?"
המחשב שלה משמיע את עידן רייכל
"יופי של שיר," הבחור הגבוה אומר ומסיר את כפפות האופנוע העבות המכסות את ידיו.
אהבה מחייכת לעצמה, הנה עוד סימן. אולי סוף סוף הוא הגיעה אליה הכפפה לַיָד.
"יש סיבה מיוחדת לחיוך היפה שלך?" הוא מתעניין.
"הכפפה... זה סיפור ארוך."
"דווקא יש לי זמן לסיפורים ארוכים," הוא משיב לה בחיוך עדין, והעיניים הטובות שלו מחממות אותה כמו שוקו חם.
אהבה מושיטה ידה למכל הסוכר, "כמה סוכר לשים?" היא מרימה אליו את מבטה – וקולטת שהיא מדברת לעצמה. אשכרה מריצה תסריטים דמיוניים מול מסך שמרצד עליו קלף שבע תלתן. זהו. אין לה ספק. היא הגיעה לקצֶה.
***
היא פותחת חלון ומחפשת טיסות. היא חייבת לברוח מכאן. לא משנה לאן. היא חייבת למצוא את השביל שהלך לה לאיבוד. כבר שכחה מי היא ומה היא רוצה. מאמו תסתדר, היא לא יכולה להמשיך לחיות בשבילה. היא לא יכולה להמשיך לשבת מול משחק קלפים במחשב בחנות הקטנה ולדמיין את האביר שלה מגיע עם כפפה לַיָד.
הכסף שחסכה. לטיול, שהייתה צריכה לצאת אליו כבר מזמן, עם אייל. ולא השתמשה בו כי נשארה להסיע את פאפא לדיאליזה, לעזור למאמו להחזיק את החנות, לשחק את תפקיד הילדה הטובה. האם הייתה זו בחירתה או שבעצם בחרו עבורה.
היא חייבת למצוא את השביל שהלך לה לאיבוד. כבר שכחה מי היא ומה היא רוצה.
אף שחלפה כמעט שנה, עדיין לא התרגלה לשקט המוזר בבית, בלי צפצופי המכונה והנשימות הכבדות ששימשו כפסקול רקע בשבועות האחרונים לחייו של אביה. היא בעיקר זוכרת כמה היה קר בהלוויה. השמש שבצבצה לכמה רגעים שיקרה לכולם. כמו השקר הגדול של חלום העלִייה. כל ההלוויה היא רק חשבה שלפאפא בטח ממש קפוא אם הוא עטוף רק בחתיכת בד לבן. תמיד היה עוצר אותה בדלת, ושואל אם לא קר לה ומתרה בה שתיקח מעיל. או כפפה. אוף. כמה היא מתגעגעת לפאפא, שהיה עבורה כמו תנור ענק שמחמם כל הזמן את הלב שלה מבפנים.
אהבה תוהה, מתי בכלל מפנימים שמישהו מת, אם הוא ממשיך לצעוד אתך והקול שלו מהדהד בתוך הלב שלך?
היא מושכת את המזוודה השחורה מהמדף העליון ומנגבת באצבעותיה את האבק שהצטבר על הידיות.
לארוז מזוודה זה קצת כמו לארוז חלום. ערמת הבגדים, החפצים, התרופות הלכה וגבהה כמו מגדל של הבטחות. היא משעינה את גופה הצנום על המזוודה העמוסה וסוגרת במאמץ את הרוכסן, נושמת נשימה עמוקה. הנה, היא יוצאת סוף סוף לדרך שלה. פחד מהול בתקווה זעירה מתערבב לה בבטן.
זהו. הרגע שחששה מפניו מגיע. המונית כבר ממתינה לה למטה. אהבה תולשת דף.
מאמו יקרה שלי, היא משרבטת במהירות, חוששת שתתחרט.
הייתי חייבת אוויר. אני נוסעת לחפש את החצי השני. ואולי קודם את עצמי.
אל תדאגי מאמו, את הרי יודעת, אני טובה בהתחלות של דפים חדשים.
שלך-אהבה.
אהבה שולחת מבט אחרון לחדרה הקטן. ורגע לפני שסוגרת אחריה את הדלת דוחקת לכיס המעיל כפפה לַיָד.