מתוך אנתולוגיית סיפורי שינוי של יום ההשראה הבינלאומי
עורכת ראשית: לאה בן שלמה
יוזמת האנתולוגיה: טלי דביר לבנת
אימץ אותי לחיקו לילה נוסף בו חלמתי שאני מתה. רגע לפני שנפלתי מהמיטה והחבטה העירה אותי, אמרתי לעצמי: אם רק אנופף בידיים חזק ומהר מספיק, אני יודעת שאצליח להמריא. אני חייבת. רק המועקה בחזה שיתקה אותי, הזכירה לי שאני בחיים. שגרת-החלום ניסתה להציל אותי: מְהַ"אל תעזבי אותי" הראשוני ביותר, זה שנאמר מחוץ לחלום פעם אחת בלבד, ומאז לא שוב, מהכובד על העפעפיים. ניסיתי לשחזר את חיבוקה החם, איך דיברה אליי בשפתה הכתומה, אחזה בי והבטיחה שנגיע לשם ביחד, עוד בטרם פרעה הרוח את חוטי שיערה השזור בתקווה שלי.
אם רק אנופף בידיים חזק ומהר מספיק, אני יודעת שאצליח להמריא. אני חייבת.
בכל שנה, אחותי מהדהדת בי, "למה נתת לי ללכת", וכשהתאריך שלה מתקרב הֵדהּ פוצע אותי מבפנים חזק, כל שנה מעט יותר. עוד בעומק חלומי, ניסיתי לחכך את שגרת החלום בשגרת המציאות, וכתבתי לי שלא אשכח: לדבר עם אמא בטלפון. לא לשכוח את הזמן היחיד בשנה בה עליי לדבר אל לבה. לשמוע אותה בעד השפופרת, משום ששתינו יודעות לא לדרוש יותר מכך. לחבק את אבא, ולהעמיד פנים שאינני מבחינה שהוא חלש וחסר שיווי משקל בידיי.
אבל הלילה האחרון שלי היה אחר. בקצוות ההכרה שלי הצטברו המילים שרציתי להטיח בה. יכולתי לריב אתה רק בדקות שלפני השינה, כשמסך המחשבות השחור ירד עליי.
"ביקשתְ שאקרא לאמא שתכריע בינינו". הערתי. "די, את כבר לא ילדה, את לא יכולה לבקש שאמא תגן עלייך. אין לך זכות"
למרות שאני הייתי הקטנה מבין שתינו, עקפתי אותך בהתבגרותי, אבל בחלומות לא הייתי בטוחה עוד האם המילים שבפיך- שלי הן, והמילים שבפי- שלך.
ניסיתי להרדים את עצמי כדי שניפגש שוב. העובדות התפרקו שוב ושוב כזיכרון עמום של שיר ערש בראשי:
עוד לא נגמר הכל.
בינינו.
הכל. עוד לא. נגמר.
נגמר בינינו עוד
רציתי לקלף שוב את הרשתית של העין, לראות כתום, לראות נכון, לחוש בשערך הזהוב העוטף, לנשום שרף עצים ופירות שטרם הבשילו, לא לחמוד עוד את מי שאינני ולא לנבור בעצמי איך הפקרתי אותך.
אחר כך דיברו על המשטרה, צוות חיפושים וחילוץ, ועוד כתבה פורסמה בעיתון על ילדה שאבדה בטיול במדבר. אבל אני רק הבטתי לאופק הריק, שוב ושוב ראיתי בעיני רוחי איך סופת החול תפסה בך, בולעת אותך, ואת צועקת אליי ללא קול. בין-רגע היינו רחוקות כל כך, בלתי ניתנות לגישור.
רציתי שהיא תיקח אותי במקומך. רציתי רק הפעם הזאת להציל אותך בחזרה.
נהגתי להשתמש בשיטה היחידה שהכרתי כנגד נדודי השינה: התשתי את עצמי עד שעיניי האדומות הניפו בעפעופן הכבד דגל לבן, כניעה לשינה. בכל ימות השנה החלום נקטע באיבו, כשאני מביטה בעיניים קרועות בעד סופת החול שפוערת את לועה עליי וצועקת אלייך "אל תעזבי אותי", וכך כתמיד בכל שנה מאז, אך רק ביום האחד הזה שוב אינני מסוגלת להעיר את עצמי באמצע חלום זה. היום הזה דומה לימים רבים אחרים, לאותם ימים בעלי אותו צירוף ספרות, כשרק השנה משתנה. תמיד היה עליי להזכיר לעצמי שהשנה משתנה.
או שהייתי מגלגלת את אחורי הקלעים של היום: חסכי השינה, המזון והאור משמשים בי בערבוביה. ספרתי פעמים ופעימות: מספר הפעמים בהן הצעת, "בואי נשחק: את תהיי הילדה שנלכדה בשריפה, ואני אהיה מכבה-האש. את תהיי האישה שפרצו לביתה, ואני אהיה השוטרת. את הטובעת בים, ואני המצילה". שתינו ידענו היטב את תפְקִדֵנו, באיזה מקצב משותף עלינו לפעול כדי שהיום יוצל מן התהומות להן קראנו. בילדוּת, במשחקינו, קריאתי לעזרה תמיד זכתה לתגובתך ההרואית.
היום הזה דומה לימים רבים אחרים, לאותם ימים בעלי אותו צירוף ספרות, כשרק השנה משתנה. תמיד היה עליי להזכיר לעצמי שהשנה משתנה.
רק רציתי שהטיול ההוא יסתיים כמו מסעותינו האחרים.
כשאמא ואבא החליטו לקחת אותנו לטיול במדבר, מיד אמרת: "נוכל לשחק שם! את תהיי הילדה שסופת החול מתקרבת אליה ורוצה לכסות אותה, ואני אהיה צוות ההצלה, ארוץ אלייך ואמשוך אותך ממנה."
המדבר נפרש לפנינו, גילה עוד ועוד פנים בכל צעד משותף, ואת הרי תמיד הרחקת ראות מבין שתינו. והוספת ללכת.
"אני גם רוצה לבוא. אל תעזבי אותי." קול דקיק, עם רמז בהלה, נדחף החוצה מגרוני.
אני אומרת לעצמי שלא התכוונתְ.
נגררתי אחרייך, התלוננתי שחם לי נורא, ואמרת, "אם תעצמי עיניים ותדמייני שאת הולכת יחפה בפרדס רטוב, כבר תרגישי טוב יותר." אך צבע הנוף העז לא הותיר לי הרבה מקום לדמיון, והופיע מולי גם כשעצמתי אותן. החלטתי לשחק בו. ציירתי בדמיוני שורות של עצי תפוזים. הושטתי ידי מעלה אל אחד הענפים, שבקצהו התנדנד לו הפרי, כטל הנצמד לקצה העלה. קטפתי והחזקתי בו, קירבתי אותו אל אפי, מיששתי את קליפתו המחוספסת, כבר עמדתי לפצוע את הקליפה בציפורניי, לקרב את המתיקות ללשוני, כשלפתע נעצרת. נדמה כי דבר מה קרא לך, והתחלת ללכת בנחישות, נמשכת בכוח אל המרחק. מיהרתי אחרייך, התחננתי שתיקחי אותי איתך, אך רצית ללכת לבדך, להתרחק מכולנו, רק לכמה רגעים. אמא ואבא נותרו מאחור, צועקים לעברנו "חכו, ילדות, שלא תלכו לאיבוד". משכתי בזרועך ואמרתי בהחלטיות: "אסור לך ללכת", ואת צחקת לי וחיבקת אותי.
חיבקת אותי כמו שרק אחות גדולה יכולה. "את רואה שם? את רואה את המעיין הזוהר?"
"איפה?" ולא רציתי לעזוב אותך, מותחת את החיבוק עוד ועוד, עד למעבר תומו.
-"תעזבי אותי. אם תתני לי ללכת, אמלא בו עד הסוף את בקבוק המים שלי, אחזור ואתן לך אותו מתנה."
פחדתי מדי. למה הפחד לא יכול היה להתחלק בין שתינו?
"אבל אני לא רוצה להישאר פה לבד. קחי אותי אתך. אני מבטיחה, לא להגיד כלום."
הבטתי מעלה אל החיוך שלך, ודבר מה חמק בין תווי פנייך. חשבתי שזו ודאי עוד אחת מהפעמים, בהן אשאל אותך מה את לא מספרת לי, ותכחישי. אבל פתאום לא הייתי בטוחה. נדמה היה לי כי איזו בלבול משונה משתלט עלייך, מאדים את פנייך.
"טוב, לא משנה. כבר נגיע לשם ביחד, פעם אחרת, כשתהיי יותר גדולה, ואני אראה לך."
הוספתי לאחוז בך, משום שהכרתיך, וידעתי שאם אעזוב ואניח לחיבוק להסתיים, שוב תלכי ותפתחי פער בינינו. חשבתי שאם אחזיק בך, אוכל למנוע ממך להקשיב למה שמושך אותך מכולנו.
בכל זאת היית גדולה ממני, וכעבור דקות אחדות אמרת, "תעזבי, טוב? אני צריכה לשירותים".
שפתיי נחשקו מטה.
"די, את מגזימה. חכי לי כאן ואל תזוזי. אני כבר חוזרת."
נשארתי במקום בו נטעת אותי. לא זזתי. אחות קטנה לתפארת.
מרגע שהלכת, השמש התחזקה, שורפת לי את הפנים. שלפתי את בקבוק המים שלי ולגמתי ממנו בלי להפסיק. הבנתי כמה צמאה הייתי. חשבתי לעצמי שברגע שתחזרי אציק לך שתשתי.
אחרי כמה דקות, כיווצה הדאגה שכיווצה בטני . חששתי ללכת לבד לחפש אותך.
הבטתי לאחור. הורינו החלו מתקרבים אליי יותר ויותר. כשהגיעו אליי, נראו כאילו נקרעו מחלומם בכוח.
"איפה היא?"
כיסיתי את פניי בידיי ופרצתי חרש בבכי.
בחלומי, הייתי משוחררת. ענן רך נח על כף ידי, וידעתי כי עוד מעט אהיה רחוקה ממך שוב. לחות של פרדס שגשם ליחך עטפה אותי.
רציתי עיטוף אחר. הקור הקיף אותי, עד קצות האצבעות חלחל ודקר.
כילדה הנחבאת בגזע מתקלף מבפנים, בלב עץ תפוזים, הריח מוחשי כל כך, הכתום עסיסי כל כך. בחלומי, אין האנשים מדברים, אך הציפורים מעליי שרות מקור אל מקור. המקור שלהן והמקורות שלי מכים בכנפיים, מכים שורשים. מרחק נגינה שתמיד נשבר.
אולי רק הפעם לא אתעורר? מה אם תתני לי להתקרב אלייך שוב, מבלי להרחיק אותי כדי להציל אותי?
עפעפתי בין שינה לערות, החדר שוב זרח מולי, כתום כולו, כמו התפוצץ מהדר, ומיד חזר למקומו, אך הקרום לא נמחק כליל. סדקים קטנים של כחול שמי לילה התעבה ונזל דרך הקירות. קור טובעני פרפר בתוכי.
ככל שרציתי לצלול אל כתום המדבר שלך, נשארתי ממש כאן.
התהפכתי. שוב ניסיתי להרדים את עצמי: עצמתי עיניי, ראיתי את אמא שוב מולי, תמיד מוחשית כשאני מתנתקת. רציתי להחזיק בה. רציתי שתחזיק בי. שתנענע אותי קלות. כמה רציתי להיות ילדתה הקטנה שוב. לא עוד כתף שבורה לבכות עליה.
התעוררתי.
סדקים קטנים של כחול שמי לילה התעבה ונזל דרך הקירות. קור טובעני פרפר בתוכי.
הזהב הקיצי של רקיע אהבתך התבוסס בהכרתי. סופת החול התערבלה אל החדר, דרך פתחי התריסים הציפה אותו שכבה-על-שכבה, אמא ואת נותרתן נטועות במקומכן, הבטתן הלאה ממני, כמו מסתכלות על תמונה בעיתון שצולמה מתוך חיים אחרים. וסוף-סוף רק בי היא בחרה, ורק אליי קרבה וכיסתה. ניסיתי להדוף אותה, להושיט אלייך ידיים, ולצעוק "אל תעזבי אותי", אך בחלומי, אין האנשים מדברים.
הרצפה הלוהטת נפתחה לשתיים, ושמיים נפרשו תחתיי, והתחושה הייתה מוחשית מכל בוקר: אני נופלת, נופלת.
שקעתי כמו חתיכת פלדה. הד הפחד שלי התרסק ראשון בשמיים. אחריו העורקים התרתחו, האישונים התמתחו, הוויית כאב על סף קריעה בשקיעה הכחולה.
ועדיין אני רוצה לחיות גבוה, לא לפחד מחמימות עורך, לא לפחד מעצימת העיניים, מנִשְמַת החיים שנשארה בנו.
אני רוצה. רוצה לנשום לבד, אבל עם יד מנחה מונחת על פעימות לבי, על הפְּנִים של הדופק. תגידי שאוּכַל.
תמרה חלוצי, ילידת 1990, גרה בגבעתיים. בוגרת תואר שני בבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה. במקצועי מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים. בוגרת ביה"ס לכתיבת דרמה של מכללת לוינסקי, ומסלולי כתיבת פרוזה של "פרויקט שחם" ומכללת "מנשר לאמנות". שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבתי פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות, כגון: "עורי שפת עבר" בעריכת לאה צבעוני; "שירה על שירה" בעריכת ציפי הראל ושושנה ויג; האנתולוגיה "התחלות חדשות" בהוצאת "כתב", וכתבי העת "צריף"; "בגלל"; "יהי" ו"מוטיב".