להיות אישה ב-2026: בין המיתוס של האישה החזקה למציאות של תיקון

ביום האישה הבינלאומי 2026, כשאנו מביטות על החברה הישראלית המתחדשת, כדאי לחזור לאחת השאלות הפרובוקטיביות ביותר ששאלה סימון דה בובואר, מנביאות הפמיניזם: האם התואר אישה חזקה הוא מחמאה או מלכודת?

לפני 77 שנים, בספרה המכונן "המין השני", הציעה בובואר ניתוח מטלטל: החברה מעודדת נשים להיות חזקות לא למען עצמן, אלא כדי שיוכלו לשאת בנטל הטיפול באחרים ללא תלונה. האישה, כך טענה, מחונכת להאמין שהצלחתה תלויה ביכולתה להעניק אהבה ולהחזיק את העורף המשפחתי והלאומי, גם במחיר של ויתור על שאיפותיה האישיות.

הפיתיון והקרס של "אשת החיל"

באופן מפתיע, בובואר התמקדה דווקא בטקסט היהודי המוכר – "אשת חיל". היא קראה את הפסוקים על האישה ש"קמה בעוד לילה" ו"לחם עצלות לא תאכל" כמרשם לשחיקה. לתפיסתה, השבחים שמרעיפה הסביבה הם "פיתיון" שנועד לשמר את האישה במעגל של נתינה אינסופית. "אם לשרת זו זכות גדולה כל כך", תהתה בובואר, "מדוע הגברים לא דורשים לעצמם חלק בה?"

המין השני: המניפסט של הקיום הנשי

פורסם לראשונה ב-1949, "המין השני" (Le Deuxième Sexe) הוא הרבה יותר מספר – הוא ניתוח פנומנולוגי, היסטורי וביולוגי של מעמד האישה. המשפט המפורסם ביותר בו, "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה", הוא הלב הפועם של הטיעון שלה.

• האישה כ"אחר": בובואר טענה שהגבר תופס את עצמו כ"סובייקט" (המרכז, המוחלט), בעוד שהאישה מוגדרת תמיד ביחס אליו כ"אובייקט" או כ"אחר".

• התעלות מול שימור (Transcendence vs. Immanence): הגבר זוכה ל"התעלות" – הוא יוצר, כובש ומשנה את העולם. האישה נכלאת ב"שימור" – פעולות חזרתיות של ניקיון, בישול וטיפול, שאינן מותירות חתם בעולם אלא רק משמרות את הקיים.

השבח ככבלים

בובואר הקדישה בספר פרק מרתק לדמותה של "האישה המקדישה את עצמה". היא מזהה בטקסט של "אשת חיל" (משלי ל"א) מנגנון מתוחכם של שליטה חברתית:

• אידיאליזציה של המאמץ: כשהחברה שרה "קמה בעוד לילה", היא הופכת את העייפות הכרונית של האישה לערך מוסרי. בובואר טוענת שזהו מנגנון פיצוי: במקום לתת לאישה כוח פוליטי או חופש כלכלי, נותנים לה "הילה של קדושה".

• המלכודת הכלכלית-נפשית: אשת החיל היא יזמית, טווה בצמר וסוחרת בשדה, אך כל פועלה מוקדש ל"בעלה הידוע בשערים". בובואר מזהה כאן את "מלכודת הכוח": האישה חזקה מספיק כדי לנהל אימפריה ביתית, אך חלשה מספיק כדי לא לדרוש לעצמה זהות נפרדת.

• ההקרבה כנרקיסיזם כפוי: החברה משכנעת את האישה שגאוותה היחידה היא בנתינה. כך, אם היא תדרוש פנאי או הגשמה עצמית, היא תרגיש "אנוכית" או "אישה פחות חובה".

• 
  

ביקורות על כתיבתה לאורך השנים כתיבתה של בובואר עוררה סערות מרגע פרסומה ועד ימינו. ניתן לחלק את הביקורת לשלושה גלים עיקריים:

הביקורת השמרנית והדתית (שנות ה-50 וה-60) | עם צאתו, הספר הוכנס לרשימת הספרים האסורים של הוותיקן. המבקרים טענו שהיא "שונאת גברים", "מכחישה את הטבע הנשי" ופוגעת במוסד המשפחה. הם ראו בתיאוריה שלה על האימהות כמטלה מדכאת עלבון לטבע האנושי.

הביקורת הפמיניסטית של "הגל השני והשלישי" (שנות ה-80 וה-90) התעלמות מהגוף: פמיניסטיות כמו לוס איריגארי ביקרו את בובואר על כך שהיא מאמצת את הסטנדרט הגברי כאידיאל. לטענתן, בובואר רצתה שנשים יהיו "כמו גברים" במקום לחגוג את השונות הנשית. פריבילגיה מערבית: מבקרות פוסט-קולוניאליות טענו שהניתוח שלה מתאים לאישה הלבנה, האירופאית והמשכילה, אך מתעלם מהתנאים המורכבים של נשים בעולם השלישי או נשים ממעמד הפועלים.

ביקורת עכשווית (המאה ה-21) היום, בעידן הפוסט-מגדרי, יש המבקרים את בובואר על כך שהיא נשארה בתוך "בינאריות" (גבר מול אישה). עם זאת, רבים מציינים שביקורתה על "כלכלת הטיפול" (Care Economy) רלוונטית מתמיד – כשאנו רואות נשים ישראליות ב-2026 עדיין נושאות ב"נטל הכפול" של קריירה וניהול הבית/מילואים/עורף.

האם "אישה חזקה" היא מחמאה?

בובואר הייתה עונה בנחרצות: זוהי מלכודת דבש. כשאומרים לאישה "את חזקה, את תסתדרי", לעיתים קרובות זוהי דרכה של החברה להתנער מאחריות לספק לה תמיכה, שוויון או מנוחה. הכוח של אשת החיל, לפי בובואר, הוא כוח שמשועבד למערכת, בעוד שהחופש האמיתי טמון בזכות להיות "חלשה", "לא יעילה" או פשוט – אנושית בזכות עצמה.

מיתוס "אשת המילואימניק" כגלגול מודרני של אשת חיל

בשנים האחרונות ראינו נשים שמנהלות משקי בית, קריירות וגידול ילדים לבד במשך חודשים ארוכים, תחת הכותרת "הגיבורות של העורף".

• הניתוח של בובואר: היא הייתה מצביעה על כך שהחברה הישראלית הפכה את הקושי הבלתי נסבל לאידיאל אסתטי. כשקמפיינים בטלוויזיה או פוסטים ויראליים מהללים את "האישה החזקה שמחזיקה הכל", הם למעשה מבצעים אסטרטגיה של "השתקה באמצעות שבח".

• המלכודת: אם את "לביאה", אסור לך להתפרק. אם את "חזקה", את לא צריכה סיוע מהמדינה או שינוי מבני בשוק העבודה. השבח הופך למחסום שמונע מהאישה לדרוש חלוקה שוויונית של הנטל הלאומי.

• 
  

"ניהול העייפות" בשיח האינסטגרמי

במבט על משפיעניות ישראליות ב-2026, אנחנו רואים ז'אנר חדש: נשים ש"מראות את הקושי" (הבית המבולגן, העיניים הטרוטות), אך מיד לאחר מכן מוכרות פתרון של "ניהול זמן" או "העצמה עצמית".

• הניתוח של בובואר: בובואר הייתה טוענת שזהו "חופש מזויף". במקום לשנות את המציאות שיוצרת את העייפות, האישה נדרשת "לייעל" את עצמה כדי להמשיך לשרת. הכנות לגבי הקושי הופכת לעוד מוצר צריכה, בעוד המבנה החברתי נותר ללא שינוי. הגבר נותר ה"סובייקט" שיוצא למילואים או לעבודה, והאישה נותרת ה"אובייקט" שתפקידו לספוג את הזעזועים.

• 
  

האם ה"כוח" הוא חופש?

בובואר הבחינה בין כוח (Power) לבין חירות (Liberty). בישראל של 2026, לנשים יש יותר "כוח" מאי פעם – הן בתפקידי לחימה, הן בהיי-טק והן בהנהגה. אך בובואר הייתה שואלת: האם יש להן חירות?

• החירות להיות בינונית: חברה שוויונית באמת, לפי בובואר, היא כזו שבה אישה יכולה להיות "חלשה" או "בינונית" ועדיין לזכות לאותו ערך כמו גבר. בישראל, הסטנדרט לאישה מוערכת הוא עדיין "סופר-וומן".

• המחיר: אישה שלא עומדת בסטנדרט של "אשת חיל" (לא מצליחה גם בקריירה, גם באימהות וגם בטיפוח עצמי) חוותה "נפילה" ממעמדה כסובייקט.