"השראה" או הפחד כשהיא איננה

המאמר נכתב ע״י:

כנרת זוהר-להב     חוקרת ומרצה לתולדות האומנות

לבחינת הנושא בחרתי לפתוח ביצירה של הצייר והמאייר האמריקאי, נורמן רוקוול ( 3 בפברואר 1894 - 8 בנובמבר 1978).

לפרנסתו, רוקוול עסק במלאכת איור של כריכת כתב העת של ה  Saturday-evening-post במהלך ארבעה עשורים. מדי שבוע נידרש לשלוח לדפוס איור לשער.

האיורים בעלי איכות צילומית, בהם הנציח רגע מרצף החוויות או מחשבות שעבר.

רוקוול הציע לקורא הטקסט, לפני צלילה אל בין המאמרים והביקורות, חלון להתבוננות לתוך עולמו. לאורך השנים רבבות המנויים חלקו יחד אתו ודרך מכחולו רגעים אינטימיים משגרת חייו כאמן, אב ובן בקהילה. רוקוול סיפר סיפור חדש בכל שבוע באמצעות תמונה ולימד שיעור בהתבוננות. על קהל מעריציו נמנים הבימאים ג'ורג לוקס וסטיבן שפילברג. היצירה מזמינה את הקורא להביט ולחלוק בהתרחשות המתוארת. עבודתו מוכרת היטב לציבור האמריקאי וניתן להשוות צייר אהוד זה למקבלו הישראלי נחום גוטמן.

הכריכה בה נעסוק כעת, שפורסמה על שער כתב העת שיצא לדפוס בתאריך 08 אוקטובר 1938, עוסקת, להבנתי  בנושא המאמר שלנו, "השראה" .

על כריכת כתב העת מופיע איור. אנו רואים דיוקן של אומן, מגבו. הזווית חדשה ומעניינת. בתולדות האומנות יש אלפי דיוקנאות שמציגות את פניו של האומן, בשפה מודרנית "הסלפי" שלו. בודדות הן אלו המתוארות מזוית זו, בה אנו מביטים מעבר לכתפו ויחדיו אנו מביטים על האובייקט עליו הוא מביט.  על כן הציור מתוח הבד. ניתן להבחין שבראשו הוא נושא את הכיתוב של שם כתב העת, כשבלונה שאותה מילא בכל שבוע באיור. ברקע ומאחור מוסתרת כותרת כתב העת השלם. ברור לנו שאנו נמצאים בתוך מבנה, למרות שקירותיו אינם נגלים לנו.

מהחפצים הפזורים סביבו והבד המתוח שעליו המילים שאנו יודעים להשלים, "סטרדי איבניג פוסט" אנו מסיקים שהוזמנו לתוך "קודש-הקודשים", חדר העבודה, ה"אטלייה" של היוצר.

נדמה שאנו חולקים עם האומן וצופים ברגע של בריאה, לפני שהמכחול ייטבל בצבע ויפגוש בבד המתוח. ניתן להקביל רגע זה לאירוע מעולם המוסיקה, הדממה שלפני תחילת נגינת התזמורת, כשהמנצח עומד לפניה. הצייר יושב, כשגבו אלינו. פניו כלפי כן הציור, ידו האחת על ראשו, השנייה על ירכו.

כעת נבחן את הפריטים בתמונה לפי סדר כיוון תנועת המחוגים בשעון, כשראשו של הצייר היא השעה 12 :

ידו הימנית מורמת ומונחת על ראשו. הוא אוחז במכחול. תחת מרפקו מפוזרים על שולחן נמוך ערמת דפים משורבטים שמסתירים שני ספרים. ערמת הדפים שנערמו גלשה לרצפה ומפוזרים סביב רגליו.  משמאל לרגלי הכיסא, פלטת הציור, על קשת גווני הצבעים מוכנה לשימוש.

בקו ישיר, מעליה, ותלוי על הבד המתוח שעון.

תחת השעון צמד המילים: "DUE DATE" – מועד הגשה.

לאחר בחינת שלל המידע אנו מסיקים שהתמונה שצריכה לעלות על הקנווס היא לא אחרת מאשר המשימה שעליו להגיש, אחת לשבוע, במועד ההגשה, למערכת העיתון שתפורסם על הכריכה. למרבה הפלא, אין שם דבר, אפילו לא קו.

כעת ברור לנו מדוע היד על הראש. זו תנוחה של חשיבה עמוקה.

הניסיונות הכושלים למצוא נושא לאיור לטובת ההגשה העלו חרס.

אין השראה, אין בריאה, הבד חלק ולבן. זהו שיקוף של עולמו הפנימי לרגע נתון זה.

אנו שותפים ועדים לרגע מאיים ונוראי לכל אדם שמתפרנס מחשיבה יצירתית.

זהו תיעוד תהליך הנבירה במעמקי הזיכרון, הדמיון, אחרי נושא כלשהו.

העדות לניסיונות כושלים סיימו על הרצפה. אוזלת היד, הריקנות, הייאוש והחידלון צפים. הרצון לרתום "השראה" נכשל. רוקוול לקח סיכון ושלח למערכת  את התמונה של כישלונו. המהלך יכול היה להביא לפיטוריו. תמונת הנצחת הכישלון, שבה מתואר שלא עמד במשימה - פורסמה.

אני מרשה לעצמי להניח שכאדם פרפקציוניסט המהלך לא היה לו פשוט. העורך שלו אהב את הכנות והפשטות שבה הציג רוקוול את האמת שחווה. רוקוול הודה שהוא אנושי.

קיימת בנו שאיפה להיות יצירתיים, מוכשרים, משופעים ברעיונות מבריקים ומהממים.

האמת שרוקוול היה אמיץ דיו לחלוק היא, שלצד רגעי הפריחה והניצוצות יש לא מעט רגעי חושך וריק.

כיוצר הבין וביקש לחלוק עם קוראיו שגם בתקופות הללו, של החוסר והריק מתרחשת הצמיחה שלנו כאנשים. ההשראה והריק הם שני חצאים של השלם.

אנו זקוקים לשניהם לאיזון פנימי וליצירה.

המאמר נכתב ע״י:

כנרת זוהר-להב     חוקרת ומרצה לתולדות האומנות

לינק לאתר של כנרת : http://www.kzlahav.co.il