top of page
תמונת הסופר/תאייל הראל

ספר ההשראה של ישראל: הסופרת והעיתונאית המוערכת אורית מרלין-רוזנצוייג


אורית מרלין-רוזנצוייג עיתונאית תסריטאית וסופרת.


תחילת הדרך | ניצוצות של השראה

רובנו זוכרים את תחילת הדרך כמסע מפרך וסיזיפי בדרך להגשמת הייעוד. עבורי הזיכרון של תחילת הדרך הוא טיול מהנה שבו התהלכתי בעולם עם תחושה חזקה של שייכות. מגיל מאוד מוקדם במפגשים מול אנשים כעיתונאית צעירה הבנתי שמצאתי מוקדם, מיד לאחר הצבא וכנראה עוד קודם, את הייעוד שלי בעולם. נשמע רוחני ומוגזם, אבל זו האמת. כסטודנטית לתקשורת בתחילת שנות ה-90, לקחתי על עצמי כל עבודה שהזדמנה לי, התחלתי כתחקירנית בתוכנית יומית בערוץ 3 בכבלים, עברתי לעבוד ככתבת בריאות ב"רדיו תל-אביב", בימים המוקדמים של תחנות הרדיו האזוריות, כשהרגולטור דרש גם מערכת חדשות מקומית חזקה, ובגיל 23, רגע לפני שסיימתי תואר ראשון, השתלבתי במערכת "לאשה".

בקיץ 1996 הגעתי לעיתון הנשים הנפלא הזה, שנולד שנה לפני קום המדינה, בדיוק בתקופה שבה התחלפה ההנהלה וכל המערכת עברה רענון ותהליך הדרגתי של פמיניזציה. הייתי אחת מתוך קבוצת נשים, קולות צעירים, שהגיעו כדי להחדיר רוח חדשה למערכת של עיתונאיות מנוסות, ואני זוכרת את עצמי בעיקר מתבוננת ולומדת, סופגת ומקבלת ידע, בלי אגו ועם המון ענווה ועל הדרך מגבשת זהות פמיניסטית וחשיבה עצמאית.



מהי השראה עבורך?

במשפט אחד: אנשים שעושים כל יום את הבלתי אפשרי, מי שנולדו עם קלפים ממש גרועים והצליחו לשנות את המסלול. נשים שחוו אלימות והצליחו לצאת מהמעגל הקשה הזה. ילדים של נשים שנרצחו על ידי האבא והקימו לעצמם חיים חדשים ומשפחה. וכמובן, כל הסיפורים הידועים, כל הסטיב ג'ובס של העולם, אנשים שהמציאו משהו חדש שלא היה לפני כן, וחיים בלי פחד או תחושת ריצוי. אנשים שנולדו עם הבייגלה הזה מעל הראש בדמות כשרון יוצא דופן (היי, סטיבן שפילברג!) או טירוף מיוחד (אילון מאסק, אני מדברת עליך) אבל בעיקר מעוררים בי השראה מצליחנים שמנסים להרבות טוב בעולם ולשנות חיים של אחרים.


לגנוב את השמש | אורית מרלין-רוזנצוייג

מה מוציא אותך מהמיטה בבוקר? על תשוקה ומוטיבציה

התשוקה שלי היא לחיות את חיי במלואם ולהשאיר שריטה קטנה בעולם. זו תשוקה שקשורה גם למבנה האישיות שלי, גם לאהבת הכתיבה, אך בעיקר לאובדנים שחוויתי מגיל מוקדם. כשאת עומדת בגיל 18 מול קבר של חברה שנפטרה בטרם עת, את מתרסקת ואת מרכיבה את עצמך מחדש. אני מתהלכת בעולם הזה בידיעה שיש לי רק את עכשיו. ואם זה כל מה שאני יודעת בבירור שיש לי, אז ברור שצריך לצאת מהמיטה מוקדם, לעשות את הכי טוב שאני יכולה מבחינה מקצועית, וברמה האישית להשתדל גם להפיץ טוב בעולם.


שער מעורר השראה ושיחה בלתי נשכחת

מה מעורר בך השראה?

אמנות גדולה מהחיים יכולה לגרום לי לדמוע. משחק נפלא כמו של מריל סטריפ ב"הגשרים של מחוז מדיסון", עבודות של האמן דיוויד הוקני, שעושות לי כיווץ בלב, שאני לא יודעת להסביר אותו. אני נמלאת השראה מטקסטים שכתבו סופרים כמו אלזה מורנטה ("אלה תולדות") וג'ונתן פראנזן, שהספרים שלו שינו את חיי ביותר ממובן אחד.

היכולת של פראנזן לתאר את ב"חירות", למשל, את התפוררות האהבה והתלכדותה מחדש, הרחיבה לי את הלב. אני גם מתפעלת מיוצרות נשים בקולנוע העולמי, כמו קלואי ז'או, הבמאית של "ארץ נוודים" וקתרין ביגלו, הבמאית של "מטען הכאב", וגם תסריטאיות שסללו את דרכן למעלה כמו שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי"), אלה נשים שפורצות את תקרת הזכוכית כל יום מחדש לנשים בתעשייה שנשלטה ועדיין נשלטת על ידי גברים חזקים. כל אישה שמצליחה להתברג לפסגת המקומות האלה, מעוררת בי השראה כי זה כל כך קשה!



שינוי | הרגע הזה בו יש פוקוס, חידדת מטרות והבנת מה חשוב

ביום שהפכתי לאמא, לפני 18 שנה, ונולדה בתי הבכורה, הרגשתי שאני אחראית על נשמה של עוד בנאדם בעולם מלבדי; שמרגע זה יש לי אחריות גדולה יותר, עליה, על עצמי, על הדברים שאני צורכת ומעבירה הלאה אל ילדיי – ממזון ועד תרבות – ועל הפעולות שלי בעולם כאדם וכאשת מקצוע. אני יודעת שכל מה שכתבתי, בטח מאז המצאת האינטרנט, יישאר שם לתמיד, ואני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני משגרת החוצה מילים לא מדויקות או טקסטים שלא ראויים להתפרסם. אני עובדת קשה יותר ככל שחולפות השנים כדי לזכות גם להכרה הזו כסופרת ותסריטאית, ובתהליך חידוד המטרות הבנתי שהשאלה הכי חשובה שאני צריכה לשאול היא מה אני באמת רוצה לעשות ואיזה סיפור אני חייבת לספר כדי שישאר.

על פחד ואי עשייה - או איך מתמודדים כשמלאים חששות?

גם לסופרים שזכו בפרסים חשובים בעולם היה את הרגע הזה שבו הם עמדו מול היצירה שלהם ושאלו, 'מי ירצה לקרוא את זה בכלל?'. זה כמובן לא מרגיע ברגע הזה, כשאת יושבת מול הטקסטים שלך וחווה התקף חרדה קל, ושוקלת לגנוז את הכל. זה קרה לי כשכתבתי את "לגנוב את השמש" (הוצאת כתר) וזה קורה גם מול הטקסטים שאני כותבת עכשיו. זה פחד שיכול לשתק ולגרור אחריו ימים שלמים של מחסום יצירתי ושל אי עשייה, וחשוב לתת לו מקום, אבל גם להיפרד ממנו כמה שיותר מהר. הידיעה שקולות שליליים כאלה הם חלק בריא ובלתי נפרד מהתהליך היצירתי נמצאת בירכתי המוח שלי כל הזמן. ובכל זאת, ליתר ביטחון, עשיתי הסכם עם כמה חברים/ות טובים: ברגעים כאלה תפקידם להזכיר לי להמשיך.

מתוך כתבה בלאשה לקראת פרסום הרומן שלי

צידה לדרך | איזה עצה היית נותנת לאלו שבתחילת דרכן.ם?

עצה שקיבלתי כשלמדתי לתואר שני בקולנוע, אבל בעצם ידעתי אותה בתוכי תמיד: לכתוב על מה שקרוב. לא לפחד לדמם על המקלדת את הפצעים. כדי ליצור יצירה אותנטית, שתעמוד בפני עצמה ותצליח לרגש אחרים ותהיה מעל כל טרנד, מוכרחים להתחיל במקום הלא פתור, בשריטה שממשיכה לדמם כשאף אחד לא רואה. שם נמצאת האמת. את כל זה אמרו לי גם סופרי הביכורים בסדרת שיחות שיצרתי לטלוויזית הסטארט אפ החדשה, SCREENZ LIVE וכשאני מסתכלת על ההצלחה של "פאודה" בארץ ובעולם, וברור שזו סדרה שנולדה מתוך פצע, ולכן נגעה בהרבה אנשים.


מה המנטרה האישית שלך?

אין זמן אחר.


Comentarios


bottom of page