מילים יכולות להפיל קירות | ציפי שחרור על ספרה החדש של טלי דביר לבנת
- ציפי שחרור
- 1 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
מאמר אודות ספרה החדש של טלי דביר לבנת ״מילים יכולות להפיל קירות״
"מתוך הפצע אני יוצרת/כותבת בדיו אדם/נחבטת דעתי.../מתוך הפצע בוקעים ימי הברות ואיברים.../ מתוך הפצע צועקת בואשמי כאב ובלי מורא..."טלי דביר לבנת בחרה לקרוא לספרה בשם: "מילים יכולות להפיל קירות" אך דומה כי שם זה הוא רק שער צר לעולם רחב ומופלא. בין דפי הספר מסתתרים אוצרות ורזים, תערובת מפתיעה של שירה ופרוזה, ניחוחות אוטוביוגרפיים, אמירות פילוסופיות נוקבות, ותובנות חיים, כל אלה שזורים בעדינות ובתבונה, כפי שרק יוצרת רב־תחומית כמוה יכולה לאחוז יחד, כספרא וסייפא -יד אוחזת בספר. יד בחרב. כמשל מספרות חז"לֿ
DNA מורשת ערכית
הדבר שמבדיל בין פועלת לאומנית
זה התשוקה לסימני שאלה, התמכרות לדימיון
"מה תמצא בשורש המצוקה, אם רק תקלף שכבה אחר שכבה? את אביה שמת בילדותה, אולי זו הסביבה הרעילה במשפחה, שוחה בתוך שיחים של סיבות יודעת שהכל בידיים שלה ואם רק תבחר תצליח לכתוב שורה אחת, שורה אחת נקייה, שורה רהוטה. הודעות הפוש בטלפון הנייד שלה זרמו בזו אחר זו, שטויות של אחרים, התראות מאתרי חדשות, פרסומות למוצרים לא רצויים, הסחות דעת שיזרקו לה קצה חבל לזוז מהמראה, לא לדעת שהיא יכולה. ..."
טלי איננה רק אמנית הבונה קירות, היא כזו ההופכת אותם למגדלים, אשר שורשיהם נטועים עמוק באדמה וראשיהם נישאים מעלה אל מרומי הרוח והבריאה. בתוך השפה הייחודית שפיתחה, ובדרכה האותנטית שאין שנייה לה, היא יוצרת יקום שלם – יצירה מונומנטלית המשתרעת על פני שירה, פרוזה, ציור, תנועה ותודעה.
אין אפשרות לכתוב על יצירתה מבלי להתייחס לשליחותה הרחבה בתחום האמנות, התרבות והחברה. היא איננה רק סופרת או משוררת – היא חזון חי. תרומתה ניכרת הן בשפתה האמנותית והן ביוזמותיה החברתיות, ובראשן: "יום ההשראה הבינלאומי", פרי חזונה הייחודי, אשר לא קדם לו איש.
קריאת פרקי הילדות בספרה מגלה את מקורות ההשראה כבר בימי התום. כמו בשירו של ביאליק: "מאין נחלתי את שירי?" – גם כאן מתברר שהשורשים עמוקים: ילדה חולמת ויוצרת, עיניה פקוחות לרווחה, רואה למרחוק, מבחינה במורכב ובנסתר. כבר אז ניכרו בה סימני הגדולה: תודעה חדה, נפש אמנותית, והבנה עמוקה של טבע הדברים.
אומרים שהאופי שלנו מתעצב בילדות....
מה בילדה שהייתי בישוב המרוחק, בבית שהיה לו ריח של בית חולים וקולות של אבא זועק לאמא שלו בלילות מכאב, בנה בי. נסחפת למסע בזמן שקניתי לו כרטיס בלי לדעת ועכשיו אני כאן. צועדת בשדה תירס גבוה, הודפת את הגבעולים ומנסה למצוא לי שביל. ערפל של זכרונות.
אני רוצה. אני הילדה. רוצה. זוכרת את הרצון, רצון לחפצים אבל לא רק. מפתיע אותי הזיכרון של קשרים שחשובים לי, של התדריך הרהוט שלי לאמא. איך הסברתי לה, כמו הייתי במאית על סט. אני יורדת למטה לשחק, את עומדת בחלון וצועקת לי לחזור. אמא שלי לא הבינה מה אני רוצה, ילדה חמישית, בת זקונים, בעל חולה מאוד ואני. מדייקת, מסדרת תאורה, בונה לי סט, אולי זו הייתה בועה שעיצבתי ובה, בבועה זרחתי, עפתי, הייתי עשירה באהבה, בברכה, בשפע.
החוסן הזה שצמח בחושך היה לי לכלי עוצמתי,
כמכרה זהב בו טמונים אוצרותיה של הרוח, כך מצטיירת הילדות, ובבוא העת, טלי שולפת, משילה, מלטשת ומגישה את אוצרותיה כיהלומים – ברקם נובע מהתגלמותם הטבעית האותנטית. מכאן גם נולדה דמותה כיוצרת משנה־מציאות, מעין "אווטאר" מן הרוח שהתגלם בבשר ודם, המביאה אל העולם רעיונות שהפכו למעשים, שטרם נהגו לפניה.
"מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַקּוֹל שֶׁלִּי פִּתְאוֹם הוּא נֶאֱלַם
יוֹתֵר מִדַּי זְמַן דָּאַגְתִּי ...
הַקּוֹל שֶׁלִּי עָזַב קְצָת אוּלַי הוּא עוֹד יַחֲזֹר
שׁוֹמַעַת צִיּוּצִים פֹּה זֶה לֹא הַמָּקוֹר...
הַקּוֹל שֶׁלִּי מַבִּיט בִּי נָעִים לִי לְהַכִּיר
כַמָּה שֶׁחַסְרַת לִי נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר
כָתַבְתִּי לְךָ שִׁירִים שֶׁנִּשְׁמְעוּ אַחֶרֶת
הַקּוֹל שֶׁלִּי הִגִּיעָה וְהִיא כָּאן לְהִשָּׁאֵר..."
רעיונותיה וספריה קרמו עור וגידים והוצגו ועודם מוצגים על במות, במוזיאונים, בתערוכות רחוב, ומיצב אותה כשגרירה של השראה. דמותה מזכירה לי סוס מרוץ שועטת, מנצחת, רגישה אך עיקשת, פראית אך מעודנת. שילוב נדיר של חוסן ורוך, תעוזה וצלילות.
זה היה בחורף של רצח רבין, שנה חדשה התחילה ואין לי קרקע. הכל זז. הייתי בת ארבע עשרה, דור הנרות קראו לנו. לא הרגשתי כמו נערת נרות, יותר ילדת חושך...
בין גיטרה לשיר ונרות שרוקדים במקומי....
ישבתי עם שני חברה שלי על הספסל בטיילת לואי חודש אחרי שנכנסה למקלחת ומצאה את אמא שלה, סנדרה האישה הכי יפה במושב, תלויה. סנדרה התאבדה, שני ושלושת האחים שלה נשארו לבד. אני מסתכלת עליה, עיניה מבקשות. העיניים הכחולות שבחורף הזה נראות לי אפורות כמו האבנים בכיכר ״אל תחשבי יותר מידי. שומעת? הטעות של אמא שלי מה שהרג אותה היה המחשבות. אסור לחשוב יותר מידי״.
כתיבתה ניכרת בדיוקה ובתשומת הלב שהיא מעניקה לפרטים. הציטוטים מתוך ספרה – הן דגימות מתוך יריעה גדולה לאין ערוך. לו הייתה בידי האפשרות, הייתי מוסיפה כאן שורות רבות מתוך הספר , הנדמה ככנפיים שמהן נוצקו דפי הספר.
"באתי לפדות.
דודה מסעודה לוחשת
כל אדם רוצה פדיון נפש...
בקבר צדיק...
תקבלי ברכה...
כפרה בת כפרה..."
כמי שערכה את הספר, ומכירה לעומק את יופיו, אני מזמינה אתכם הקוראים לעצור לרגע, לשבת בנחת, ולצלול בין הדפים – לטעום מכל שיר, כל סיפור, כל ציור.
כי כמו מטוטלת רכה הם נעים בין האישי לאוניברסלי, בין הילדות וימי התום לבין שברון לב לאומי – מרצח רבין ועד השביעי באוקטובר. והכול – בלשון אחת, בספירלה רגשית־פילוסופית הנעה אל התגשמות והתקיימות ארצית.
שם בטיילת מול הנוף האינסופי של חיפה, ים כחול שנשפך לנמל משופע בספינות משא, מכולות צים ארוכות כזחלים שחולמים לטפס בגני באיים התלויים. הגנים מטופחים אני חושבת, יפים מידי לחיים המלוכלכים שלי.
אמרתי בראשית דבריי: "כספרא וסייפא"? – ואכן אין תיאור מדויק מזה. זהו ספר שיש בו גם שירה וגם תעוזה, גם חוכמה עתיקה וגם מבט צלול אל ההווה ואל העתיד.ועשייה מרשימה רבת פנים. יום ההשראה הבינלאומי שיזמה ומגשימה במלוא התנופה, מעידים עליה ועל המיזם שכבר פרש כנפיים לכל עבר ונהיה ליום חג בישראל.
---
תגובות