כתיבה אינטואיטיבית/ כתיבה משחררת/ כתיבה מכנית/ כתיבה מהבטן / כתיבה מרפאה / כתיבה תרפואיטית / כוחה המרפא של כתיבה… עוד ועוד. שמות רבים, טרמינולוגיות, הצהרות וכו' ניתנו לאותה המלאכה. מלאכת הכתיבה.
הכתיבה במהותה היא אינטואיטיבית משחררת. מרבית הכותבים התחילו מתוך צורך זהה– להשתחרר באמצעותה, סוג של חדר כושר לנפש- הפצועה/הפגועה/הזקוקה/המתייסרת/השמחה /המשתוקקת… ומה לא?! ואכן מילים זקוקות, לא פחות מאיתנו, מהאני היוצר הזה, הנזקק, המשתוקק והנחוץ לו כל כך, שנבוא, שנחלץ, שנשחרר אותן אל אותו חופש מיוחל שיעשה בנו, שיעשה בהם… שורות וצלילים, מטאפורות ודימויים – שנעשה מהם כנפיים, נעשה להם שיר/סיפור.
כי ראשית לכל, מילים צריכות את החופש הזה מהאני הזה המיוסר שתמיד מחמיר איתנו ומכתיב ואומר לנו מה נכון ומה לא, מה נחשב ומה בטל. אז ראשית שחררו אותן מהפחד, מהפחד להיאמר, לצאת, לפרוץ מתוך מחסומי הפחד, ומפחד הביקורת "ממה יגידו…” ויותר מהכול: מהפחד מפני הכישלון. אפשר לתרגל זאת בכל עת, רצוי בגלי אלפא, גלי מוח שמאוד חביבים עלי.
ותנו לעצמכם לשגות ותנו לעצמכם להיות אתם, והתעלמו מכללי כתיבה בדוקים, מדוייקים. שום מורה, מדריך, מנחה או אמא לא עומדים מעליכם עם שבט הביקורת. עשו זאת למענכם ולעצמכם תחילה. מגיע לכם. כי בכתיבה אינטואיטיבית שכזאת, חופשית ומשחררת מעכבות ופחדים, יש להניח למילים לזרום ללא הגיון, ללא הכללים שנדמה לכם שהם הגיוניים ונכונים.
אין בכתיבה מסוג זה- נכון או לא נכון, כי הספונטניות הזאת היא מצורכי היצירתיות המתפרצת. תנו לעצמכם לכתוב. תמיד אפשר אחר כך לחזור ולתקן, לשכלל, לערוך, להוסיף, לגרוע ולמחוק. כתבו במאניה ותקנו בדפרסיה. אז מה?! זה תענוג עילאי… תמיד אפשר למחוק את המיותר, את מה שאינו נראה לכם ראוי ונחוץ לכתוב וזה ב…ס…ד…ר!
כבר אמר נבוקוב, הסופר הדגול (לוליטה): “כיליתי בחיי יותר מחקים מעפרונות…” אז אל תגידו מחר, כי היום הוא היום הראשון של שארית חייכם.
